ע"א 148/82

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור בשאלה האם המשיבים, שהיו דירקטורים בחברת "מראות נוף ברנדה בע"מ", היו אחראים אישית לחובות החברה בשל התנהלות מרמה לכאורה. החברה תכננה לבנות בניין בן שש קומות על מגרש בפתח תקווה ומכרה דירות, כולל אחת למערערת, תוך המתנה לאישור הוועדה המחוזית לבנייה. בעקבות זאת דחתה הוועדה המחוזית את התוכנית, והחברה נקלעה לקשיים כלכליים שהובילו לפירוקה. המערערת טענה כי המנהלים ניהלו את העסק בכוונה להונות באמצעות מכירת דירות ללא האישורים הנדרשים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, ולא מצא כל ראיה לכוונת המרמה הנדרשת לפי סעיף 373 לפקודת החברות, המטיל אחריות אישית על דירקטורים בגין חובות החברה אם העסק מתנהל במרמה. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, והדגיש את הצורך בהוכחת כוונת מרמה, ולא רק חוסר תום לב או רשלנות, כדי להטיל אחריות אישית על דירקטורים לפי סעיף 373. פסק דין זה עוגן בעקרון האישיות המשפטית של התאגיד, שמשמעותו היא כי דירקטורים מוגנים בדרך כלל מפני אחריות אישית, אלא אם מעשיהם מעידים על חוסר יושר אמיתי שמטרתו להונות נושים, דבר שלא הוכח כאן. בית המשפט ציין כי בעוד שהדירקטורים היו צריכים ליידע את הרוכשים על היעדר אישור בנייה, מחדל זה לבדו אינו עולה כדי כוונת מרמה לפי פקודת החברות. לפיכך נדחה הערעור ולא הוטלו עליו הוצאות.