תא"מ 18233-04-20

תקציר

פסק הדין דן בהגדרת לשון הרע ובהגנות השונות העומדות לנתבע על פי הדין הישראלי. הפרסום הראשון, שהתייחס להרס פרנסתן של עשרות משפחות עקב מעשיו של התובע כיו"ר ועד עובדים, נמצא כי אינו מהווה לשון הרע. הפרסום היה צורת ביטוי מקובלת בסכסוך אזרחי, במיוחד בהתחשב בהקשר שבו הוא נאמר. זאת ועוד, לנאשם הייתה הגנת "אמת בדיבור", שכן הדברים היו אמת והיה עניין ציבורי בפרסומם. באשר לפרסום השני, שהאשים את התובעת באחריות ישירה לקריסת החברה ובהטעיית עובדים, קבע בית המשפט כי מדובר בלשון הרע. עם זאת, לנתבעת הייתה הגנת תום לב, שכן הפנייה להסתדרות נעשתה בנוגע להתנהלותו של יו"ר ועד העובדים, והיה זה ניסיון לגיטימי להבהיר את המצב, במיוחד נוכח חוסר השקיפות בהליכים. עוד ציין בית המשפט כי הנאשמת האמינה באמת ובתמים כי הדברים נכונים בהתבסס על מעורבותה וידיעתה על האירועים. ככלל, התביעה נדחתה, שכן הנסיבות לא הצדיקו פסיקת פיצוי בשיעור המבוקש על ידי התובע. התובע לא הוכיח נזק ממשי, והפרסומים נעשו לקהל מצומצם. לפיכך, חויבו הנתבעים, לרבות שכ"ט עורך דין, לקבל החזר מהתובע בסך של 5,000 ₪. סכום זה היה אמור להיות משולם תוך 14 יום או שהוא יצבור ריבית והפרשי הצמדה. השופט גם הכיר בזכות הערעור על פי חוק.