ע"א 3850-04-13

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לתביעת פיצויים שהגישו המערערים, נגד מדינת ישראל (המשיב), בעקבות התאבדותו של העציר של המערער, זאב חנן. אין חולק כי חנן נפטרה בהתאבדות בעת שהייתה במשמורת שירות בתי הסוהר. טענתם העיקרית של המערערים היא כי שב"ס התרשל בחובת הזהירות כלפי חנן, וכי מחדלי חקירה מצד המשיב גרמו נזק ראייתי משמעותי המקשה על הוכחת טענותיהם. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים, והוביל אותם לערער על ההחלטה. ערכאת הערעור פסקה לטובת המערערים, ומצאה את המשיב אחראי למותו של חנן. ערכאת הערעור מצאה כי קיימות אינדיקציות מספיקות המצביעות על כך שחנן חווה מצוקה נפשית, וכי שב"ס לא נקט בצעדים המתאימים. לגופו של עניין, התייחס בית המשפט לטופס שהגיש המשיב, בו צוין כי יש לעקוב אחר התאמתו של חנן באגף, וטען כי הערה זו מחייבת תגובה יזומה יותר של שב"ס. בית המשפט מתח ביקורת על המשיב שלא הציג כל ראיה לכך שהפעולות הנדרשות נעשו בעקבות הערה זו וקבע כי נטל ההוכחה מוטל על המשיב להוכיח כי מילא את חובת הזהירות המוטלת עליו. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי מחדלו של המשיב להמציא את קצין המשמרת שערך את הראיון עם חנן גרם לנזק ראייתי והעביר את נטל ההוכחה בחזרה אל המשיב. נוכח ליקויים אלה, הגיעה ערכאת הערעור למסקנה כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי נקטה בפעולות הנדרשות ביחס למצבו הנפשי של חנן. משכך, מצא בית המשפט את המשיב רשלן והטיל עליהם את האחריות למותו של חנן. התיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך קביעת גובה הפיצוי המגיע למערערים. בנוסף, חויב המשיב בהוצאות המערערים בסך של 20,000 ₪. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים, כאשר המזכירות הונחתה למסור העתקים מפסק הדין לשני הצדדים.