ת"א 55239-02-17

תקציר

המקרה סובב סביב אישה שילדה תאומים בטרם עת בבית חולים פרטי. הטענה הראשונה היא כי הנתבעים לא אבחנו וטיפלו כראוי בזיהום שגרם ללידה המוקדמת. התובעים טענו כי לו היה מאובחן ומטופל הזיהום, ניתן היה לעכב את הלידה ולמזער את הנזקים ליילודים. עם זאת, השופט קבע כי לא ניתן היה לאבחן את הזיהום בהתחשב באופי התת-קליני של הזיהום וכי הלידה הייתה בלתי נמנעת. הטענה השנייה היא כי הנתבעים לא כיבדו את האוטונומיה של התובעת כאשר ביקשה ניתוח קיסרי אלא עברה לידה נרתיקית. השופטת דחתה טענה זו, בקובעה כי רצונה של התובעת למקסם את סיכויי הישרדות העוברים עומד בסתירה לבקשתה לניתוח קיסרי. החלטת הצוות הרפואי להמשיך בלידה נרתיקית כיבדה את רצונה העיקרי של התובעת ובכך הייתה אוטונומית. הטענה השלישית היא ששיטת הלידה והליך הלידה גרמו נזקים ליילודים. השופטת דחתה טענה זו וקבעה כי הנזקים נבעו מהלידה המוקדמת עצמה ולא מהליך הלידה. התביעה הרביעית עניינה תקופת ההתיישנות ביחס לתביעת ההורים לנזקי התאום המנוח. השופט קבע כי תביעת ההורים, שהוגשה למעלה משבע שנים לאחר הלידה, נדחית על הסף. לבסוף, באשר לנזקי התובעים, פירטה השופטת את הנזקים להם היו זכאים הקטינה והוריה אילו התביעה הייתה מתקבלת. אלה כוללים אובדן השתכרות, כאב וסבל, צרכים רפואיים, עזרה מצדדים שלישיים, ניידות, דיור ואפוטרופסות. השופט גם קבע את נזקי ההורים כיורשי התאומים, לרבות כאב וסבל, הוצאות קבורה ואבל, והפסד השתכרות בשנים האבודות, אילו התביעה הייתה בגדר תקופת ההתיישנות. השופטת החליטה לחייב את התובעים בהוצאות מתונות של 25,000 ₪ בשל הנסיבות הטרגיות של המקרה.