תאד"מ 17406-05-22

תקציר

תיק בית המשפט נסוב סביב שיק על סך 20,000 ₪ מיום 14.5.2019, שהנפיק הנתבע לתובע. הנתבעת טענה כי השיק הוצא ללא ידיעתה או רשותה, ואילו התובעת טענה כי הנתבעת הכירה בחוב והצ'ק ניתן כפירעון הלוואה. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם חלף פרק זמן סביר לתובע לפדות את השיק, שהונפק ללא מועד פירעון קצוב. פקודת השטרות קובעת כי תביעות על שטרות מתיישנות לאחר שבע שנים, אלא אם כן צוין אחרת. היא גם מאפשרת למחזיק בשטר ללא תאריך פירעון להשלים את הפרטים הריקים, כולל תאריך הפירעון, בתוך "זמן סביר". הפקודה אינה מפרטת מהו זמן סביר, ומותירה כי הדבר ייקבע על פי נסיבותיו של כל מקרה. פסקי דין קודמים קבעו תקופות שונות כסבירות, שנעו בין שנה לאחת עשרה שנים. במקרה זה טען התובע כי ההלוואה והצ'ק ניתנו כחמש עשרה עד שש עשרה שנים לפני הדיון. הנתבע, לעומת זאת, טען כי הצ'ק קיים כבר שלושים שנה. על פי לוח הזמנים של התובעת עצמה, השיק הושלם לפחות עשר שנים לאחר הוצאתו, וכמה שנים לאחר שהתובע טען כי החזרי ההלוואה הופסקו. בית המשפט מצא כי פרק זמן זה אינו מהווה זמן סביר ומפר את הוראות פקודת השטרות. בנוסף, ציין בית המשפט כי התובע לא הביא כל ראיה לשיחה עדכנית יותר עם הנתבע בה הודה בחוב, למרות שהנתבע טען כי שיחתם האחרונה התקיימה לפני כעשר שנים. בית המשפט הגיע למסקנה כי היה על התובע לפדות את השיק בסמוך למועד שבו התקיימה השיחה. לפיכך, השיק מולא באיחור בלתי סביר, והתביעה נדחתה. שני הצדדים היו פטורים מתשלום הוצאות להעמקת הסכסוך המתמשך. בפסק הדין הודגש כי התובע חרג ממסגרת הזמן הסבירה לפדיון הצ'ק, גם אם בית המשפט היה מקבל את גרסתו של התובע.