עת"מ 2038/98

תקציר

התיק החברה להגנת הטבע נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הרצליה, הוא עתירה מנהלית בעניין פרויקט מרינה הרצליה. בעתירה נטען כי מתחם המרינה הוגדר כ"אזור תיירות ונופש", האוסר על בנייה למגורים. עם זאת, הוצאו היתרי בנייה, והמשיבים שיווקו את דירות הנופש למגורים. העותרת ביקשה מבית המשפט להכריז על השימוש למגורים כבלתי חוקי ולהורות על שיווק הדירות בהתאם. פסק הדין, שניתן בדצמבר 1999, דחה חלקית את העתירה בשל הזמן שחלף מאז הוצאת ההיתרים. עוד נקבע כי השימוש למגורים בדירות אינו חוקי. הוגשו מספר ערעורים שהסתיימו בהמלצה לבטל את פסק הדין הקודם ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. לאחר מכן משכה העותרת את בקשתה לסעד נגד מי שרכש יחידות לפני פסק הדין המקורי. ניתן פסק דין חלקי, הדוחה את העתירה בעניינם של רוכשים אלה. השאלה שנותרה פתוחה הייתה האם העתירה נגועה בשיהוי. המשיבים טענו לשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד, וטענו כי העותר ידע על תכניות הבנייה למגורים טרם הגשת העתירה. הם גם הדגישו את הסתמכותם על המצב הקודם ועל השינוי במצבם. העותרת הכחישה את הטענות וטענה כי פעלה מיד עם גילוי שיווק הדירות למגורים. בית המשפט קבע, כי אמנם היה שיהוי סובייקטיבי מסוים מצד העותר, אך הוא אינו מוותר על זכותו. בנוסף, המשיבים לא הוכיחו אינטרס הסתמכות לגיטימי הראוי להגנה. הם היו מודעים לכך שהשימוש למגורים אסור, אך המשיכו בפרשנות משלהם לתוכניות. יתר על כן, הפרת החוק והפגיעה באינטרס הציבורי גברו על ההיבט האובייקטיבי של השיהוי. משכך, נדחתה טענת השיהוי, ופסק הדין המקורי, שהכריז על שימוש למגורים כבלתי חוקי, אושר מחדש. עוד קבע בית המשפט כי יש לפרש את תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה, הקובעת מגבלת זמן של 45 יום להגשת עתירות, בהתאם לעקרונות השיהוי, ואין בכך כדי לשלול את טענת העותר.