ת"א 3154/99

תקציר

התובעת, חברה העוסקת בבנייה ושיווק של נכסים למגורים ולמסחר, שכרה את שירותיו של הנתבע, עורך דין במקצועו, על מנת שיסייע בפתרון סכסוך עם שותפות בנייה. התובע האשים את עורך הדין ברשלנות, הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה בכך שלא תיקן את כתב התביעה של התובע וויתר על תיקון כתבי הטענות בהליך הבוררות. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבע וקבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שעורך הדין ידע על היקף עבודות ההשלמה הדרושות או כי דחקו בו לתקן את התביעה. יתר על כן, השופט מצא כי חתימת עורך הדין על שטר הבוררות, שכללה ויתור על תיקון כתבי הטענות, נעשתה בהסכמתו ובידיעתו של התובע, ולאחר משא ומתן מעמיק. מעשיו של עורך הדין לא נמצאו רשלניים או בלתי סבירים, והתובע לא הוכיח כי הם גרמו לנזק הנטען. לפיכך, התביעה בגין רשלנות נדחתה. באשר לתביעה החוזית קבע השופט כי חובת הזהירות של עורך הדין ביחסים חוזיים זהה לחובת הנזיקין, ומאחר שלא התרשל, אין הוא חב גם מבחינה חוזית. לבסוף, דחתה השופטת את התביעה בגין הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, שכן עורך הדין פעל בנאמנות ובמסירות כלפי התובע. התביעה הוגדרה כחסרת תוקף וחסרת בסיס מדעי, ייתכן שנבעה מחלוקת שכר טרחה בין הצדדים. התובע חויב לשלם את הוצאות המשפט של הנתבע ואת שכר טרחת עורך הדין.