ע"א 54/50

תקציר

מדובר בשוכר, פייביש רוזנבלט, שערער על פסק דין לפנותו מבעל הבית שלו, יצחק טרכטנגוט, בגין אי תשלום שכר דירה. רוזנבלט שכר חנות בחוזה חכירה שתוקפו פג במאי 1944. הוא ניסה לשלם את דמי השכירות השנתיים של 100 ליי בתשלומים, אך טרכטנגוט סירב. לאחר מכן הפקיד רוזנבלט את הסכום בבנק, והודיע לטרכטנגוט, שגם הוא סירב לקבל את הכסף מכיוון שרצה את החנות בחזרה. בנובמבר 1945 הגיש טרכטנגוט בקשה לפינוי. בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי רוזנבלט שילם את דמי השכירות, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו. אלא שכעת פוסק בית המשפט העליון לטובתו של רוזנבלט, מקבל את הערעור ומבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נמצא כי סירובו של טרכטנגוט לקבל את דמי השכירות והתנהגותו המרמה כלפי רוזנבלט הביאו לכך שהאחרון לא חויב לשלם באופן הנדרש. בית המשפט מדגיש כי זכותו של שוכר להחזיק בנכס נובעת מהגנת החוק, אותה ניתן לשלול אם לא ישולמו דמי שכירות. אלא שבמקרה זה, מעשיו של טרכטנגוט מנעו מרוזנבלט למלא את חובתו לשלם, ולכן תביעת הפינוי אינה יכולה לעמוד. בית המשפט מציין כי לו טרכטנגוט היה מבהיר את עמדתו, ניתן היה לפתור את הסוגיה, אך שתיקתו הטעתה את רוזנבלט. לפיכך, בית המשפט העליון מקבל את החלטתו המקורית של בית משפט השלום, דוחה את תביעת הפינוי, ומורה לטרכטנגוט לכסות את הוצאות המשפט של רוזנבלט.