ב"ל 24546-03-16

תקציר

פסק הדין דן בתביעת ביטוח אבטלה של תובעת שעבדה בחברה בבעלות בן זוגה. השיקול המרכזי הוא האם יש לסווג את התובעת כבעלת שליטה בחברה או כשכירה, דבר שיקבע את זכאותה לדמי אבטלה. פסק הדין מפרט את הסעיפים הרלוונטיים בחוק הביטוח הלאומי ובפקודת מס הכנסה, תוך הדגשה כי בעלי שליטה בכמה חברות מוחרגים במפורש מכיסוי ביטוח אבטלה. בית המשפט מכיר במורכבות הגדרת "שליטה" ומדגיש את הצורך בבחינה מהותית כדי לקבוע אם יחיד הוא בעל שליטה. הדבר כרוך בהערכת מידת השפעתם על פעילות החברה, לרבות כוח קבלת ההחלטות שלהם, חלוקת הרווחים וחוזי העובדים. במקרה הספציפי, הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהתובע היה בעל שליטה עקיף. בעוד שהתובעת לא החזיקה במניות בחברה ולא הייתה בעלת שליטה ישירה, בית המשפט קבע כי תפקידה כמנהלת אינו מסווג אותה אוטומטית כבעלת שליטה. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת קבעה את שכרה, הייתה לה השפעה בסגירת החברה או חלקה ברווחים. תנאי עבודתה, לרבות שעות לא סדירות והיעדר תנאים סוציאליים, לא העידו על היותה בעלת שליטה. כמו כן, שכרה של התובעת נותר יציב, גם בתקופות הקשות של החברה, דבר המעיד על מעמדה כשכירה. בסופו של דבר, הגיע בית הדין למסקנה כי יש לראות בתובע עובד הזכאי לדמי אבטלה. בפסק הדין מודגש כי הנתבע לא הוכיח את יכולתו של התובע להשפיע על כיוון החברה או להציג את ההתנהלות הכלכלית המצופה מעצמאי. לפיכך, בהיעדר ראיות סותרות, נפסק כי התובע זכאי לדמי אבטלה.