תפ"ח 18062-03-12

תקציר

הכרעת הדין דנה בכשירותו של נאשם חולה נפש לעמוד לדין. הנאשם מאובחן כסובל ממחלת נפש ונשאלת השאלה האם הוא מסוגל להתנהל באופן המאפשר לו להתגונן בהליך הפלילי. בית המשפט בוחן האם מצבו הנפשי של הנאשם מונע ממנו להבין את מהות ההליך המשפטי נגדו, לעקוב אחר מהלך המשפט, להעריך את חומרת העבירות המיוחסות לו, להבין את הראיות שהוצגו נגדו, לתקשר ולשתף פעולה עם עורך דינו. נטל ההוכחה לביסוס אי כשירותו של הנאשם לעמוד לדין מוטל על ההגנה, ומידת ההוכחה הנדרשת נדונה בפסק הדין. בעוד שיש הטוענים כי יש להוכיח זאת במאזן הסתברויות, אחרים טוענים כי הסף צריך להיות ספק סביר. עם זאת, השופט קובע כי במקרה זה, חוסר כשירותו של הנאשם הוכח אף על פי הסטנדרט הגבוה יותר של מאזן הסתברויות, בהתבסס על רשומות רפואיות, עדויות מומחים והתרשמות בית המשפט מהנאשם. פסק הדין בוחן גם את ההשלכות של חוסר התובנה של הנתבע לגבי מחלתו, התנהגותו הדיסמולטורית ותפיסתו המעוותת את ההליך המשפטי כקנוניה נגדו. נפסק כי גורמים אלה פוגעים קשות ביכולתו להגן על עצמו ביעילות. יתר על כן, השופט מפנה לתיקון שבוצע לאחרונה בחוק טיפול בחולי נפש, הדורש ראיות לכאורה לכך שהנאשם ביצע את העבירה לפני שניתן יהיה להפסיק את ההליכים בשל חוסר כשירות. השופט מסיק כי דרישה זו מתקיימת במקרה זה. לפיכך, פסק הדין קובע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין ומורה על הפסקת ההליכים הפליליים נגדו, כמו גם על אשפוזו. עוד ממליצים השופטים כי היועץ המשפטי לממשלה יהיה מעורב בהחלטה אם לשחרר את הנאשם מבית החולים או לחדש את ההליכים המשפטיים בעתיד.