ע"א 143/67

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך רכושי בתל אביב, בו היו מעורבים הבעלים הרשום של חלק בחלקת קרקע, המכונה המערערת, והרוכשים הבאים של חלק מהקרקע האמורה, המכונים המשיבים. המערערת טענה לזכות הגבלה, שהיא זכותו של בעלים משותף לרכוש חלק מוכר מהנכס, אך טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. לאחר מכן הגישו המערערים ערעור על פסק דין זה לבית המשפט העליון, בטענה כי הם מוכנים לשלם את אותו מחיר כמו המשיבים אך לא ניתנה להם ההזדמנות. בית המשפט העליון פסק לטובת המערער, קיבל את הערעור ודחה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפסק הדין נקבע כי זכות ההגבלה תקפה רק לאחר השלמת מכירת הנכס ורישומה בלשכת רישום המקרקעין. זאת ועוד, נטל ההוכחה לטענת הוויתור נפל על המשיבים, ומאחר שעדותו של המערער סתרה את זו של המשיבים, גרסתו של הראשון נחשבה נכונה. על פי החוק, אדם הטוען לזכות ההגבלה שלו חייב לשלם מחיר זהה לזה של רוכש הצד השלישי, ובמקרה זה המערערת הציעה סכום נמוך יותר במהלך המו"מ שקדם למכירה. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין בכך משום ויתור על זכותם, שכן המערערת לא ידעה את מחיר השוק ורק נטלה חלק בטקטיקות משא ומתן סטנדרטיות. המשיבים גם לא הצליחו להוכיח כי המערער הסכים במפורש או במשתמע לוותר על זכותו. בית המשפט הכיר בכך שהחוקים הנוגעים לזכות ההגבלה מיושנים ונמתחה עליהם ביקורת, אך מאחר שהם נותרו בתוקף, השופטים מחויבים לקיימם. משכך, קבע בית המשפט העליון כי המערערת זכאית לממש את זכות ההגבלה והורה למשיבים להעביר את החלק השנוי במחלוקת על שם המערערת עם קבלת אותו תשלום ששילמו לבעלים הקודמים. בנוסף, חויבו המשיבים לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 1,000 ל"י. פסק הדין ניתן פה אחד על ידי שלושת השופטים – יצחק כהן, אגרנט ולנדאו.