ע"א 4278/00

תקציר

פסק הדין נוגע לתוקפם של שני צווים המטילים היטל ביטחון על מפיצי סיגריות זרות ומקומיות. הצווים הוצאו בעקבות בקשה של שתי חברות, אלישר ודובק, להעלות את מחיר הסיגריות, ובכך ליצור תמריץ למפיצים לשחרר כמות גדולה של סיגריות לשוק לפני כניסת עליית המחירים לתוקף. הדבר הניב רווחים של מיליוני דולרים למפיצים, שכן הם שילמו את מס הקנייה בשיעור הישן אך מכרו את הסיגריות במחיר החדש והגבוה יותר. המדינה ביקשה לגבות רווח זה באמצעות היטל הביטחון. אלישר ערער על ההיטל לבית המשפט המחוזי בירושלים, ומפיצים אחרים ערערו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט בירושלים דחה את ערעורו של אלישר וקבע כי הוא הוגש באיחור והצו תקף. עם זאת, בית המשפט בתל אביב ביטל את הצווים בטענה שהם היו צריכים להינתן מכוח חוק אחר והדרישות הפרוצדורליות להוצאתם לא התקיימו. הערעורים בפני בית המשפט העליון איחדו את שני המקרים והתמקדו בשתי שאלות עיקריות: האם חוק היטלי סחר הסמיך את הממשלה להוציא צווים כאלה והאם הצווים הספציפיים עמדו בדרישות החוק. בית המשפט מצא כי החוק אכן הסמיך את הצווים ותכלית ההיטל נופלת בגדר כוונת החוק. בנוסף, בית המשפט פירש את דרישות הפיקוח הפרלמנטרי כמאפשרות לוועדת הכספים לבטל את הצווים בדיעבד, דבר שלא נעשה במקרה זה. באשר לטענות הפרוצדורליות, בית המשפט לא מצא כל ראיה שתתמוך בטענות המפיצים כי דיוני ועדת המשנה לא היו תקינים. לפיכך הציע בית המשפט לדחות את ערעורו של אלישר ולקבל את ערעור המדינה, לקיים את הצווים ולמנוע את השבת הסכומים שהוטלו. המפיצים חויבו גם לכסות את הוצאות המדינה. לסיכום, רוב שופטי בית המשפט העליון הסכימו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שנתן תוקף להיטל הביטחון ודחה את הערעורים.