ע"פ 22923-01-14

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את פסק דינו של בית משפט קמא ואת הטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים. פסק דינו של בית משפט קמא בוחן בדקדקנות את הראיות והטיעונים שהוצגו, ומנתח את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, ובסופו של דבר מוצא את המערערים אשמים בחלק מהאישומים נגדם. הכרעת הדין מבוססת היטב ובהתאם לדין, וטיעוני המערערים אינם ראויים דיים כדי להצדיק את הצלחת הערעור. השאלה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה האם פינוי הפסולת נעשה ב"נחלת הכלל", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון. בית המשפט מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי השטח הנדון אכן מהווה "נחלת הכלל". מסקנה זו מתבססת על מספר גורמים: מאפייני השטח בשטח, לרבות היעדר גידור, פיקוח או שילוט, וכן הגישה הבלתי מופרעת של פקחי השטח לאתר; ההסכם המגדיר את גבולות תחנת המעבר; עדותו ועדותו המהימנה של מר שטרנברג; והודעתו של המערער מס' 3. יתר על כן, בית המשפט מדגיש כי ההגדרה של "נחלת הכלל" מתפרשת באופן רחב, ואף שטחים בבעלות פרטית יכולים להיחשב ציבוריים לצורך החוק. אשר ליסוד השני של העבירה, "סילוק", מקבל בית המשפט את קביעתו של בית משפט קמא כי מעשיהם של המערערים נופלים בגדר החוק. בית המשפט מדגיש כי כוונותיהם של המערערים למיחזור וניקיון אינן פוטרות אותם משמירה על החוק. השארת כמויות גדולות של פסולת מחוץ לגבולות תחנת המעבר מהווה "השלכה", ללא קשר לכוונת המערערים. בית המשפט מסכים גם עם דחייתו של בית משפט קמא את טענת המערערים כי הטמנת הפסולת הייתה זמנית בלבד. טענות המערערים בדבר פרשנות המונח "נחלת הכלל", גידור תחנת המעבר וההגנה מפני הצדק לא נמצאו משכנעות. בית המשפט מסכים עם פסק דינו של בית משפט קמא ודוחה את הערעור. בנוסף, בית המשפט אינו רואה עילה להתערב בגזר הדין שנקבע על ידי בית משפט קמא, בהתחשב בעבירות הסביבה של המערערים בעבר ובהמשך התנהגותם העבריינית. גזר הדין וגזר הדין נשמרים אפוא.