ת"א 21178-05-20

תקציר

השופט במקרה זה קבע כי הביקורת הצרכנית של הנתבעת על חברת הבנייה של התובעת, שפורסמה בעקבות מחלוקות על איכות בניין הדירות והתיקונים של הנתבעת, אינה מהווה לשון הרע. השופטת קבעה כי הפרסומים המדוברים, אף שהם גבוליים, נופלים לגדר הביקורת הצרכנית ומביעה דעה, ולא מציגה מידע עובדתי. כמו כן, השופט מצא כי מעשיו של הנתבע חוסים תחת סעיפים 15(3) ו-15(4) לחוק לשון הרע שכן הם נעשו כדי להגן על האינטרס האישי הלגיטימי של רוכשי דירות פוטנציאליים והביע דעה על התנהלותו של התובע. השופטת לקחה בחשבון את האינטרס הציבורי בעידוד ביקורת צרכנית וסברה כי כוונות הנתבע, אף שהונעו בחלקן מרצון להפעיל לחץ על התובע, היו סבירות בנסיבות העניין. גם תום ליבה של הנתבעת היה חזקה, שכן מעשיה לא חרגו מההיקף הסביר של הנסיבות ואמונתה הסובייקטיבית והאובייקטיבית היו שלובות זו בזו. השופטת הדגישה כי התובעת לא הוכיחה די הצורך את הטענות בפרסומים כשקריות. בנוסף, התייחסה השופטת להתנהלות הנאשם לאורך כל ההליך המשפטי, שהתאפיינה בהיעדר ייצוג משפטי ובבקשות שונות ולא ראויות. כן צוין אי ציות הנתבע לצו ארעי של בית המשפט, אם כי הדבר לא נחשב כמעיד על חוסר תום לב. למרות שדחה את התביעה, הכיר השופט בניסיונותיו של התובע להגיע להסכמות והכיר במעמדו הייחודי של הנתבע בקרב בעלי הדירות. לפיכך, בעוד התביעה נדחתה, השופט הורה כי כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו, בהתחשב בהתנהלות הצדדים לאורך כל ההליך. החלטה זו התקבלה על בסיס נסיבותיו הספציפיות של המקרה, תוך שימת דגש על הזכות לנהל הליך משפטי ללא ייצוג אך גם על הנטל הבלתי סביר המוטל על הצד שכנגד ועל בית המשפט. לשני הצדדים הזכות לערער על ההחלטה בתוך 60 יום בבית המשפט המחוזי מרכז לוד.