ת"א 29963-07-17

תקציר

התובע, שניהל סופרמרקט בשטח העירייה הנתבעת, תבע את האחרונה על כך שלא פינתה אשפה משטח המרכול כנדרש בחוק. התובעת טענה כי לא הייתה לה ברירה אלא לפנות את האשפה בעצמה על חשבונה וטענה לרשלנות, הפרת חובה חקוקה, פגיעה בעקרונות המשפט המנהלי ועשיית עושר ולא במשפט. המחלוקת העיקרית הייתה האם העירייה חייבה את התובעת לפנות את האשפה באופן עצמאי על ידי הצבת מדחס בשטחה. בית המשפט מצא כי ראיות התובעת – תצהירו ועדותו של מר בן גל, נציג המרכול – היו עדותו היחידה של בעל דין ולא נתמכה באסמכתאות כלשהן. העירייה, לעומת זאת, הציגה ראיות לכך שהציבה פחי אשפה בסמוך לסופרמרקט ואף הגדילה את היקף פינוי האשפה לבקשת התובע. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענת התובעת כי נדרשה לפנות את האשפה בעצמה לא הוכחה, ואף לא היו ראיות לכך שהעירייה סירבה לספק שירותי פינוי אשפה. לפיכך, טענת הרשלנות והפרת החובה החקוקה נכשלה. התובע גם לא הוכיח פגיעה כלשהי בעקרונות המשפט המנהלי. באשר לטענה לעשיית עושר ולא במשפט, קבע בית המשפט כי העירייה אמנם התעשרה בכך שלא נשאה בהוצאות פינוי אשפה, אך התעשרות זו אינה "שלא בהתאם לזכות חוקית", שכן התובעת לא השתמשה בשירותי פינוי האשפה של העירייה – הפחים והמכלים הוצבו בסמוך לסופרמרקט – ולא הוכיחה כי נמנע ממנה לעשות כן. התנהלות העירייה לא הוכחה כבלתי חוקית, והתובעת לא הוכיחה כי אין ביכולתה לפנות את האשפה לפחים או למכולות הסמוכים. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובע והורה כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות, תוך ציון הצלחתו החלקית של התובע לשאת בהוצאות פינוי האשפה.