עמ"ש 39641-05-10

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם ממון בין בני זוג מתגרשים בישראל, במטרה לחלק את נכסיהם באופן שוויוני. הדיון נסוב סביב השאלה האם האישה ויתרה במסגרת הסכם הממון על זכויותיה בחלקה בקצבת הפנסיה של הבעל. החוק קובע כי יש לכבד הסכמי ממון בין בני זוג, שאושרו כדין על ידי בית המשפט, תוך הבטחת האוטונומיה החופשית של הצדדים. האישה טוענת כי הוטעתה על ידי הבעל להאמין שהיא אינה זכאית למחצית הפנסיה שלו, אך בית המשפט מוצא טענה זו לא משכנעת, מה גם שהיא יוצגה על ידי עורך דין בעת ניסוח ההסכם. השופטת מציינת כי נושא הפנסיה של הבעל נדון בין בני הזוג, והאישה ידעה על כך. יתר על כן, ההסכם מזכיר במפורש פיצויים אך משמיט זכויות פנסיוניות, מה שמצביע על ויתור הדדי אפשרי. בית המשפט נותן משקל רב לאישור הסכם הממון, ומבין אותו כתוצר של רצונם החופשי של שני הצדדים. בהתחשב בנסיבות, השופט מגיע למסקנה כי הצדדים ויתרו הדדית על זכויותיהם זה לקצבת הפנסיה של זה. תביעת האישה, שהועלתה כ-15 שנה לאחר אישור הסכם הממון, נתפסת כניסיון לשנות את המערכת הפיננסית שנוצרה בין בני הזוג לשעבר וככל הנראה מונעת משינוי לב. השופט שנלר מציע לדחות את ערעורה של האישה ולהורות לה לשלם לבעל שכר טרחה בסך 7,500 שקל. שני שופטים נוספים מסכימים עם ההחלטה.