עמ"נ 202/07

תקציר

ערעור זה עוסק בשלושה מקרים נפרדים בעלי נסיבות דומות ושאלות משפטיות דומות הקשורות לתביעה לפיצויים לפי סעיפים 197 ו-198 לחוק התכנון והבניה. התביעה הוגשה על ידי מספר מערערים שבבעלותם דירות בבתים משותפים הגובלים בנתיבי איילון, בגין נזקים שנגרמו עקב סלילת הכביש. הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה דחו את טענותיהן, מה שהוביל לערר זה. השאלה המשפטית העיקרית נסובה סביב פרשנות המונח "מקרקעין" בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ובפרט האם מדובר ביחידת קרקע (חלקה או חלקה) או בנכסים בודדים בתוך הקרקע, כגון דירות בבניין. המערערים טוענים כי יש לפרש "מקרקעין" כיחידת קרקע מוגדרת, ואילו המשיבים טוענים כי הכוונה היא גם לנכסים בודדים בתוך יחידת קרקע גדולה יותר. בית המשפט בוחן את לשון החוק ואת תכליתו, וקובע כי הפרשנות המקובלת למונח "מקרקעין" היא יחידת קרקע. פרשנות זו מאזנת בין האינטרס הציבורי לבין זכויותיהם של יחידים הנפגעים מפרויקטים של פיתוח. בית המשפט דן גם בתפקידן של הרשויות המינהליות בפרשנות החוק ומוצא כי ועדת הערר חרגה מסמכותה בכך שנתנה משמעות פסולה למונח שנקבע. באשר לשאלות עובדתיות הנוגעות לסיווגם של כבישים מסוימים כ"כבישים שכונתיים צרים", קובע בית המשפט כי ממצאי הוועדה היו סבירים והתבססו על ראיות מספיקות. לפיכך, הערר מתקבל לגבי מבנים במגרשים הגובלים בכביש המהיר, ונדחה עבור מבנים במגרשים שאינם גובלים. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות, ואילו המשיבים יחלקו בהוצאות המערערים על בסיס חלוקה מוגדרת.