תמ"ש 10385-03-19

תקציר

הנתבעים, שהיו הוריהם המאמצים של התובעים, נדרשו לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 5,000 ₪ בגין השימוש בדירת התובעים, אשר חושבו מאפריל 2005 ועד ינואר 2015 - סך כולל של 243,264 ₪. עם זאת, בשל אשמתם התורמת של התובעים בכך שלא הבטיחו החלטה בבקשה להנחיות, הופחתה חבות הנתבעים ב-30%. לפיכך, חויבו הנתבעים לשלם לתובעים סך של 170,284 ₪, שהם סך מעוגל של 170,000 ₪, שהתחלקו ביניהם שווה בשווה. בנוסף, חויבו הנתבעים להשיב לתובעת ל.צ. סך של 10,000 ₪, שכן הכספים הועברו בהיותה קטינה למימון נסיעתה לפולין, אשר הייתה אמורה להיות ממומנת על ידי הנתבעים. עם זאת, תביעת הנתבעים לקיזוז הוצאות שנגרמו להם במהלך המעבר לדירת התובעים התקבלה בחלקה, ונוכו 75,000 ₪ מהסכום שהם חייבים. לפיכך, על הנתבעים לשלם לכל תובע חלק שווה בסך 31,650 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד התשלום המיועד. התובעת ל.צ. תקבל תוספת של 10,000 ₪, וסך חלקה ב-41,650 ₪. פסק דין זה נובע מסיטואציה משפחתית מורכבת של אימוץ, אפוטרופסות וסכסוכים על רכוש וכספים. התנהלות שני הצדדים לאורך כל ההליך המשפטי ספגה ביקורת על כך שסיבכה והאריכה את התיק שלא לצורך. למרות רשלנותם של הנתבעים ואי ציות לחוק, הנסיבות המיוחדות של המקרה הביאו את השופט שלא להטיל עליהם אחריות מלאה. תחת זאת, נמצא כי גם התובעים תרמו לאשמה, ומכאן האחריות המופחתת. השופטת גם בחרה שלא לפסוק הוצאות בשל התנהלות התובעים, שהכבידה על ההליכים וכתיבת פסק הדין שלא לצורך. לבסוף, פסק הדין נפסק כבלתי כשיר לפרסום, והגן על זהות הצדדים המעורבים.