רע"א 6280/13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור שלישי בתיק נדל"ן ישראלי, הנוגע למעמד הדיירות המוגנת של דירה. המבקש, שרכש בניין בירושלים בשנת 2008, ביקש לפנות את המשיב שטען לדיירות מוגנת בדירה בבניין הנרכש. המבקש טען כי הדירה נרכשה תוך מצג לפיו היא פנויה, וביקש שהמשיב ישלם דמי שימוש הולמים. התביעה המקורית שהגיש המבקש בבית משפט השלום נדחתה, שכן השופט קבע כי המשיב אכן מוגן בדיירות יתרה. לאחר מכן ערער המבקש על פסק דין זה בבית המשפט המחוזי, שגם הוא נדחה. נקודת המחלוקת העיקרית בתיק הייתה קיומו של הסכם דיירות מוגנת, עליו טען אביו של המשיב כי חתם בשם בנו הקטין, המשיב. המבקש טען כי הסכם כזה מעולם לא נחתם, וכי עדותו של האב אינה אמינה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת המשיב, על סמך מסמכים נוספים שהוגשו כראיות, וכן עדויות נוספות. בית המשפט המחוזי הסכים עם ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ודחה את ערעורו של המבקש, מה שהוביל את המבקש להגיש ערעור שלישי לערכאה הגבוהה יותר. השופט הדגיש כי רשות ערעור כזו תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלות עקרוניות משפטיות או ציבוריות. השופט קבע כי מקרה ספציפי זה אינו עונה על קריטריון זה, וכי מדובר בגלגול שלישי עובדתי בלבד, שהוא חריג ביותר. השופט ציין את המגמה בפסיקה הישראלית לפרשנות מצמצמת של הגנת הדייר, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי פסק דינו של בית משפט השלום התבסס על ראיות עובדתיות להסכם דיירות מוגנת. משכך, החליטה השופטת לדחות את בקשת הערעור, והותירה את החלטות בית המשפט הקודמות על כנן.