ע"פ 5870/01

תקציר

המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין לאחר שדקר למוות את אחותו. הוא ערער על ההחלטה וטען כי ההחלטה להרוג את אחותו לא הוכחה, וכי הסכין ששימשה לרצח לא הוצגה בבית המשפט, מה שאמור להשפיע על הכרעת הדין. עוד טען כי הטיפול הרשלני בנפגעת בבית החולים ניתק את הקשר הסיבתי בין הדקירה למותה. בית המשפט העליון דחה את הערעור, וקבע מעל לכל ספק סביר כי המערער התכוון להרוג את אחותו על פי נסיבות האירוע: הוא הצטייד בסכין קומנדו, דקר אותה מספר רב של פעמים באזורים רגישים בגופה והמשיך לדקור אותה בעודה מנסה להימלט. בית המשפט מצא כי אי הצגת נשק הרצח בבית המשפט לא השפיעה על הכרעת הדין, שכן המערער הודה בשימוש בסכין קומנדו. באשר לקשר הסיבתי, קבע בית המשפט כי מעשיו של המערער – הדקירות – היו הגורם הישיר והיחיד למותו של הקורבן, וכי הטיפול הרפואי שלאחר מכן, אף שהיה רשלני, לא ניתק את הקשר הסיבתי. היסוד הנפשי של העבירה השלים את הקשר הסיבתי המשפטי, שכן המערער צפה את התוצאה הקטלנית. זאת ועוד, סעיף 309 לחוק העונשין, שעניינו טיפול רפואי שגוי, לא חל מאחר שמעשיו של המערער היו סיבת המוות השכיחה. לפיכך הערעור נדחה.