ע"פ 7149/00

תקציר

הכרעת הדין דנה בעניינם של שלושה שוטרים ישראלים שהוגש נגדם כתב אישום בגין תקיפה בנסיבות מחמירות ושימוש לרעה בכוח. השוטרים היו בסיור כשהתעמתו עם שני הולכי רגל צעירים. השוטרים תקפו את הנערים, והתקיפה גרמה לפציעות. בית משפט קמא החליט תחילה להרשיע את השוטרים, אך בהמשך ביטל את ההרשעה, הטיל עליהם פיקוח על תנאי והורה להם לבצע עבודות שירות. המדינה ערערה על החלטה זו וטענה כי היה מקום להרשיע את הקצינים, ואילו הקצינים טענו כי יש להתחשב במעמדם כעובדי ציבור ובתרומתם לחברה בעבר. שופטי ערכאת הערעור הסכימו כי מעשיהם של השוטרים חמורים וכי החברה מצפה מבתי המשפט להגן על האזרחים מפני התנכלויות משטרתיות. השופטת יפה-כץ טענה כי ענישה פרטנית חשובה גם במקרים של אלימות משטרתית וכי החלטת בית משפט קמא צריכה לעמוד על כנה כפי שהענישה כראוי את השוטרים תוך העברת המסר כי מעשיהם היו פסולים. השופט הנדל, לעומת זאת, סבר כי היה מקום להרשיע את השוטרים בשל חומרת פשעיהם, והדגיש את הצורך להיאבק באלימות המשטרה ולהעביר מסר של גינוי לציבור. לטענתה, אל לו לבית משפט קמא להתמקד רק בהשלכות האפשריות של הרשעה על הקריירה של הקצינים, אלא להעדיף אינטרסים ציבוריים רחבים. הנשיא לרון הסכים עם השופט הנדל כי יש להרשיע את הקצינים, אך הוסיף כי יש להשאיר את האפשרות לסיים את שירותם במשטרה בשל ההרשעה בידי הרשויות המתאימות. עוד קבע כי די בעונש המקורי ואין צורך בעונש נוסף. בסופו של דבר, החלטת הרוב הייתה לקבל את ערעור המדינה, להרשיע את הקצינים ולשמור על העונש המקורי, תוך הקפדה על כך שהמסר שנשלח לציבור מגנה את מעשי הקצינים תוך התחשבות בנסיבות הפרטניות.