ת"צ 30328-08-15

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם נוסעים שרכשו מראש כרטיסים בקווי התחבורה של המשיבה זכאים להשבה ולפיצוי יחסי בגין שביתות שאירעו בימים מסוימים בקווים אלה. המבקשים טענו כי הנוסעים זכאים להחזר הכרטיסים ולפיצוי בגין הנסיעה החלופית והעיכובים שנגרמו עקב השביתה, בהתבסס על ארבע עילות תביעה: הפרת חוזה, הטעיה האסורה על פי חוק הגנת הצרכן, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. מנגד, טען המשיב כי אין זכות להשבה או לפיצוי מאחר ודמי הכרטיס הועברו למשרד התחבורה ולא לחברה; תנאי הכרטיסים לא הבטיחו נסיעות ספציפיות; וזכות השביתה היא עליונה. השופט קבע כי המבקשים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם, ולו בשלב מקדמי. השופטת קיבלה את טענת המשיב כי מאחר שדמי הכרטיס לא שולמו להם אלא למשרד התחבורה, אין לחייבם בהשבה. השופטת קיבלה גם את הטענה כי אין להחזיר את דמי כרטיס המעבר החודשי בשל המאפיינים של כרטיסים תקופתיים אלה. בניגוד לטענות המבקשים, כרטיסים אלה אינם מבטיחים נסיעה בלתי מוגבלת בתקופה הרלוונטית; לכן, בעליהם אינם זכאים להחזר בעילה של אי תמורה. באשר לתביעת הפיצויים, קבע השופט כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה. הם לא יכלו לפרט באילו ימים בדיוק נמנעה מהם הנסיעה, וגם לא יכלו לספק ראיות לנזק שנגרם להם במהלך השביתות, שכללו אמצעי תחבורה חלופיים או הצורך בתחבורה כזו. השופטת הדגישה כי נטל ההוכחה המוטל על המבקשים בתובענה ייצוגית גבוה יותר מאשר בתובענה רגילה. מאחר שהמבקשים לא הוכיחו כי קיימת להם עילת תביעה אישית, ומאחר שלא התקיימו יחסים חוזיים בין הצדדים, השופטת לא פירטה את הטענות בדבר סיכול החוזה. המבקשים גם לא הוכיחו עילת תביעה אישית המבוססת על הטעיה, שכן הם לא פירטו באילו לוחות זמנים הם מצפים שהמשיב יעקוב אחריהם, ואף לא הוכיחו כי הסתמכו על פרסום מסוים. באשר לטענת הרשלנות ציינה השופטת כי הנסיבות שגרמו לשביתות לא הוכחו, ולא ניתן לראות בשביתות מציאות עסקית שגרתית. לפיכך, גם טענה זו נדחתה. זאת ועוד, השופטת קבעה כי טענת המבקשים לעשיית עושר ולא במשפט מופרכת שכן דמי הכרטיס שולמו למשרד התחבורה, והכנסות המשיב התבססו על מספר תיקוף הכרטיסים, אשר ככל הנראה ירד במהלך השביתה. ככלל, קבע השופט כי המבקשים לא מילאו אחר התנאי של קיומה של עילת תביעה אישית, ואף לא העלו שאלות מהותיות של עובדה או דין המשותפות לכל חברי הקבוצה. לפיכך, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחתה. נוכח הראיות שהוצגו והצורך של המשיב להתגונן, החליטה השופטת כי על המבקשים לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪.