ת"צ 42389-01-16

תקציר

פסק הדין דן בשלוש טענות עיקריות שהעלה המשיב לביטול היתר ההמצאה. הראשון מתייחס לפגמים פרוצדורליים בהליך הגשת הבקשה, לרבות אי צירוף תצהיר. השופט קובע כי אמנם אירעו כמה אי-סדרים פרוצדורליים, אך הם לא היו חמורים דיים כדי להצדיק ביטול, מה גם שבית המשפט התייחס לבקשה כאל בקשה חדשה. גם הטענה השנייה בדבר שיהוי והתיישנות נדחית. השופט מציין כי הבקשה להיתר המצאה אינה כפופה להתיישנות ופרק הזמן שחלף בין שלבים שונים של ההליך המשפטי אינו סיבה מספקת לביטול. בנוסף, כל עיכוב לא היה נצלני והמשיב ידע על המצב ולא התנגד. הטענה השלישית והעיקרית נוגעת לחוסר תום לב בשל התחייבויות המבקשים בהסכם פשרה. המשיב טוען כי הבקשה להיתר המצאה סותרת את תנאי ההסדר. עם זאת, השופט חולק על כך, ומציין מספר נימוקים. ראשית, המשיבה לא הוכיחה כי הסדר פרוצדורלי עם צד שלישי הוא תוצאה ישירה של הסדר הפשרה עמה. שנית, לשון הסכם הפשרה אינה תומכת בפרשנותו של המשיב. שלישית, הסדר הפשרה עצמו אינו תקף ללא אישור שיפוטי, והמגבלות שהמשיב מבקש להטיל חסרות תוקף ללא אישור בית המשפט. ככלל, השופט מגיע למסקנה כי בקשת הביטול נעדרת שחר ודינה להידחות, ומורה למשיב לכסות את הוצאות המבקשים.