ת"א 37802-10-13

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט שתי סוגיות עיקריות: האם יש להשיב את המקרקעין הנדונים לרשות מקרקעי ישראל בשל הפרת התחייבויות חוזיות על ידי הנתבעים, והאם רמ"י זכאית לפיצוי בגין שימוש בלתי מורשה בנכסים. נמצא כי הנתבעים עשו שימוש לא חקלאי משמעותי ובלתי מורשה בקרקע שהוענקה להם למטרות חקלאיות, שכללה פעילות עסקית בלתי חוקית ענפה ופעילות בנייה במשך למעלה מעשור. בתוך הליכים משפטיים שונים והפרות של צווים שיפוטיים, פעולות אלה הניבו לנאשמים רווחים ניכרים תוך הפרת חוקי אמון הציבור ודיני הקניין. מתוך הכרה בחומרתן של הפרות אלה, קבע בית המשפט כי לרשות ישראל הזכות לבטל את ההסכמים ולתבוע בחזרה את המקרקעין מבלי לפצות את הנתבעים או הצדדים הקשורים אליהם. בנוסף, בית המשפט העניק השבה מלאה לרשות מקרקעי ישראל, וחייב פינוי מבנים בלתי מורשים. בית המשפט אישר גם את זכותה של רמ"י לתבוע דמי שימוש ראויים בגין השימוש המופרז בקרקע, בסך של למעלה משבעה מיליון שקלים, המחושבים מניצול בלתי מורשה של הנכס. עמלות אלה שיקפו 6% משווי הנדל"ן, כולל רכיבים כמו רווח יזמי. למרות טענות ההגנה על לחץ כלכלי ויחס בלתי הוגן בהשוואה למתנחלים אחרים, ציין בית המשפט את הצורך בהגינות בטיפול בנכסי ציבור ובשמירה על קיום הליכים חוזיים ומשפטיים. לבסוף, חויבו הנתבעים לשלם הוצאות משפט לרשות מקרקעי ישראל, דבר המשקף את חומרת התנהגותם הפסולה הממושכת על רקע ראיות תביעה בלתי מספקות בהנחות ספציפיות.