ת"א 2943-08-19

תקציר

במקרה משפטי זה, בחן בית המשפט את שיעור דמי השימוש השנתי הראוי שיש להחיל על שימוש בלתי מורשה במקרקעין על ידי הנתבעים, והתלבט האם להחיל שיעור של 5% או 6% הנגזר מערך הקרקע. בית המשפט צידד בתובעת, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), וקבע כי השיעור של 6% צריך לגבור, בהתאם לתקדימים ארוכי שנים, החלטות ביצוע והנחיות של השמאי הממשלתי. הנתבעים לא יכלו לערער באופן משביע רצון על הבסיס המשפטי של שיעור זה, וטענתם בדבר שכר טרחה של 5% נתקלה באישורים רבים של בית המשפט העליון התומכים בשיעור של 6%. בנוסף, התייחס בית המשפט לשאלה האם יש לכלול רווח יזמי בחישוב דמי השימוש. בית המשפט פסק לטובת רשות מקרקעי ישראל, וקבע כי רווח יזמי מהווה רווח שנוצר שלא כדין ויש לספור אותו במסגרת דמי השימוש המגיעים לרשות. בית המשפט דחה את ניסיונם של הנתבעים להחריג את הרווח היזמי מהחישוב. בעקבות החלטות אלה חויבו הנתבעים בתשלום דמי שימוש עבור המחסן ושלט פרסומת בסך 293,568 ש"ח ו-172,200 ש"ח, בהתאמה, בתוספת ריבית מלכתחילה. כמו כן, הוצא צו להפסקת השימוש המופרז במקרקעין והורה על פינוי הנתבע מס' 2 והריסת שלט פרסום. בית המשפט נתן ארכה של שלושה חודשים לחקיקת סעדים אלה, בהתחשב בשימוש הבלתי חוקי הממושך בנכס. לבסוף חויבו הנתבעים בכיסוי משותף של שכר טרחת התובע והוצאותיו בסך של 10,000 ₪.