בש"א 219/96

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בין שתי חברות, ישקר בע"מ (המבקשת מס' 1) ודיסקונט השקעות בע"מ (המשיבה מס' 1), בנוגע למתן דוחות כספיים. ישקר סירבה למסור את הדו"חות הרבעוניים שלה לדיסקונט, בנימוק של תחרות גוברת ופוטנציאל של מתחרים להשתמש במידע שנחשף כדי לפגוע בעסקיה. דיסקונט, המחזיקה בנתח משמעותי מישקר, מחויבת על פי חוק לכלול את נתוני הרווח וההפסד של ישקר, בדוחותיה שלה, כדי לעמוד בחוקי ניירות ערך. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק לטובת דיסקונט, מה שגרם לישקר לערער ובמקביל להגיש בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט העליון, בבואו לדון בבקשה, מכיר בעיקרון הכללי לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע פסק דין. אמנם לבית המשפט שיקול דעת לעכב את הביצוע, אך עליו לקחת בחשבון שני תנאים קריטיים: על המבקש להוכיח סיכויי הצלחה גבוהים בערעור ולהראות כי ביצוע פסק הדין יגרום נזק בלתי הפיך. בית המשפט מדגיש את הנזק המיידי לדיסקונט אם הביצוע לא יתעכב, לרבות סנקציות אפשריות מצד רשות ניירות ערך, שעלולות להוביל להגבלת המסחר במניותיה. נזק זה נתפס כודאי ומשמעותי. לעומת זאת, הנזק הנטען של יסקר עקב גילוי הוא סובייקטיבי ולא מוכח. בית המשפט מציין כי יששכר הגישה דוחות באופן עקבי במשך למעלה משלושה עשורים, והסירוב האחרון אינו מוצדק על ידי ראיות ממשיות כלשהן. באיזון בין פוטנציאל הפגיעה בשני הצדדים ותוך שימוש בעיקרון "כל המשנה שמה ידו על הקרקעית", דוחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע. תחת זאת, היא מבקשת לקיים דיון דחוף בערעור במהלך פברואר 1996, מתוך הכרה בחשיבות העניין והותרת ההחלטה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות בפני הוועדה. לסיכום, פסק הדין של בית המשפט העליון מצדד בדיסקונט, תוך הדגשת חשיבות ההקפדה על תקנות ניירות ערך וההשלכות האפשריות של אי ציות. ההחלטה מדגישה את הצורך באיזון איתן בין האינטרסים של החברות לבין ההשלכות הרחבות יותר על בעלי המניות ועל ציבור המשקיעים.