רע"א 4505-04-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף בעברית, המבוסס אך ורק על המידע שסופק בפסק הדין: **ניתוח משפטי - רע"א 4505-04-25 קול מבשר בהרי ירושלים (ע"ר) נ' קרית חנוך מבשרת ציון בהרי ירושלים (ע"ר) ואח'** **מבוא** פסק הדין דן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בירושלים, אשר דחתה בקשה של המבקשת לעיכוב הליכי תביעת פינוי שהוגשה על ידי המשיבה 1. עילת הבקשה לעיכוב הליכים נבעה מטענת המבקשת בדבר קיומה של תניית בוררות בהסכם משנת 2004 (להלן: "הסכם תשס"ד"), בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת תמר בר-אשר) נדרש להכריע בשאלה האם סעיף 16 בהסכם תשס"ד מהווה תניית בוררות תקפה ומחייבת בין הצדדים, ובהתאם לכך, האם יש לעכב את ההליכים המשפטיים המתנהלים בבית משפט השלום. **רקע עובדתי ותמצית המחלוקת** המחלוקת העיקרית נובעת מפרשנותו של סעיף 16 בהסכם תשס"ד, אשר קובע כי "במידה ויתגלעו מחלוקות בין המוסדות בענייני חלוקת הנכסים ו/או השטחים ובעניינים המפורטים בסעיפים 15-12 – ידון העניין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים". המבקשת טענה כי הוראה זו מהווה תניית בוררות המחייבת את הצדדים לדיון בבית הדין הרבני, ולפיכך יש לעכב את תביעת הפינוי שהגישה המשיבה 1. המשיבה 1, מנגד, טענה כי סעיף זה אינו מהווה תניית בוררות תקפה, וכי עליה לנהל את תביעת הפינוי בבית המשפט. **החלטת בית המשפט קמא והערעור** בית המשפט קמא, בהחלטתו הנדונה, דחה את בקשת המבקשת לעיכוב הליכים. עיקר ההחלטה נסמך על הקביעה כי המבקשת לא הוכיחה את קיומה של תניית בוררות תקפה. בית המשפט קמא קבע כי המבקשת לא הוכיחה כי סעיף 16 חל גם על המשיבה, כי הסעיף לא נוסח בבהירות, וכי העברת הליך לבית הדין הרבני האזורי בירושלים אינה אפשרית. המבקשת ערערה על החלטה זו, בטענה כי בית המשפט קמא לא פעל בהתאם להחלטה קודמת של בית המשפט לעניינים מחוזיים (במסגרת בר"ע קודמת), אשר החזירה את העניין לבית המשפט קמא לצורך מתן החלטה חדשה ומנומקת. המבקשת טענה כי ההחלטה החדשה סותרת את ההחלטה הראשונה של בית המשפט קמא, וכי ההחלטה השנייה אינה מנומקת כנדרש. **נימוקי בית המשפט המחוזי לדחיית בקשת רשות הערעור** בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת תמר בר-אשר) דחה את בקשת רשות הערעור, אך לא בהכרח על יסוד כל נימוקי בית המשפט קמא. נימוקיו העיקריים של בית המשפט המחוזי הם כדלקמן: 1. **חוסר תקפות של תניית הבוררות בסעיף 16 להסכם תשס"ד:** * **התנהלות הצדדים לאורך שנים:** בית המשפט ציין כי מאז חתימת הסכם תשס"ד (16 שנים לפני הגשת תביעת הפינוי), התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים רבים בנושאים שלכאורה הוסדרו בהסכם. במהלך הליכים אלו, המבקשת מעולם לא עתרה להעברת המחלוקות להליך בוררות מכוח סעיף 16, אלא התנהלה כאילו הוראה זו אינה קיימת או אינה תקפה. הליך בוררות יחיד שהתנהל בין הצדדים נבע מהסכם בוררות נפרד משנת 2016, ולא מסעיף 16. התנהלות זו מחזקת את הטענה כי הצדדים לא ראו בסעיף 16 תניית בוררות מחייבת. * **טענות המבקשת עצמה בעבר:** בית המשפט הדגיש כי המבקשת עצמה טענה לאורך השנים, במסמכים רשמיים (מכתב לרשם העמותות, תצהיר בהליך משפטי), כי הסכם תשס"ד אינו בתוקף או שלגבי תוקפו קיים ספק משמעותי. טענות אלו נסמכו על כך שהסכם תשס"ד לא קיבל תוקף על ידי בית הדין הרבני ולא עבר ניסוח משפטי כנדרש בסעיף 17 להסכם. בית המשפט קבע כי המבקשת אינה יכולה להתכחש להסכם תשס"ד כאשר הדבר משרת את טענותיה, ובמקביל לטעון לתוקפו כאשר הדבר נועד לחמוק מהליך משפטי. * **הסכם תש"ע (2010):** בית המשפט ציין כי בשנת 2010, שש שנים לאחר הסכם תשס"ד, נחתם הסכם בר-רשות (הסכם תש"ע) בין המשיבה למבקשת, אשר נועד להסדיר את מערכת הקשרים ביניהם. הסכם זה אינו מכיל תניית בוררות. עובדה זו מחזקת את עמדת המשיבה כי לא הייתה כוונה לקבוע תניית בוררות בהסכם תשס"ד, או שלכל הפחות, כוונה זו לא הייתה בתוקף בעת חתימת הסכם תש"ע. * **פרשנות סעיף 16:** בית המשפט ניתח את ההבחנה שעולה מהסכם תשס"ד בין המשיבה (עמותת "גג") לבין שלושת מוסדות החינוך (עמותות-בת). לאור הבחנה זו, ולאור העובדה שסעיף 16 מדבר על "מחלוקות בין המוסדות" ומתייחס לסעיפים 12-15 העוסקים בעיקר בעניינים כספיים וחלוקת שטחים בין שלושת מוסדות החינוך, בית המשפט הסיק כי הכוונה המקורית הייתה לקבוע תניית בוררות רק לגבי מחלוקות בין שלושת המוסדות לבין עצמם, ולא מחלוקות בינם לבין המשיבה (עמותת הגג). כמו כן, בית המשפט ספק אם תביעת פינוי נכללת בנושאים הפרטניים המפורטים בסעיפים 12-15. * **אי-כשירות בית הדין הרבני לנהל הליכי בוררות:** בית המשפט קבע, כי גם אם היה מקום לראות בסעיף 16 תניית בוררות, הרי שהיא אינה יכולה לעמוד עוד. סעיף 16 מפנה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בית המשפט קבע, בהתבסס על פסיקת בג"ץ בעניין אמיר, כי בית הדין הרבני אינו ערכאה שיפוטית המוסמכת לנהל הליכי בוררות, וכי הצדדים אינם יכולים להעניק סמכות כזו לערכאה שיפוטית שאינה מוסמכת לכך. לפיכך, גם אם כוונת הצדדים הייתה לקבוע בוררות בפני בית הדין הרבני, אפשרות זו אינה קיימת עוד מאז פסק הדין בעניין אמיר. 2. **טענת המבקשת לגבי החלטת בר"ע הקודמת:** בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי בית המשפט קמא היה מחויב לחזור על ההחלטה הראשונה ללא שינוי. נקבע כי ההחלטה בבר"ע הקודמת ביטלה את ההחלטה הראשונה של בית המשפט קמא בשל היעדר הנמקה, והחזירה את העניין לדיון מחודש, אשר הצריך בחינה מחדש של הדברים ומתן החלטה חדשה, שאינה בהכרח זהה לקודמתה. **מסקנה משפטית וחידושים** עיקר החידוש בפסק הדין נוגע לקביעת גבולות תניית בוררות, בפרט כאשר היא מופנית לערכאה שיפוטית ממלכתית. * **היקף תניית בוררות:** פסק הדין מדגיש את החשיבות של התנהלות הצדדים בפועל לאורך שנים כמדד לתוקף ולכוונה מאחורי תניית בוררות. אי שימוש בתניה במשך שנים, והעדפה של הליכים משפטיים או הסכמי בוררות אחרים, מהווים אינדיקציה חזקה לכך שהצדדים לא ראו בתניה המקורית כאופציה מעשית או מחייבת. * **השתק פלוגתא והתנהגות נוגדת:** בית המשפט מפעיל עיקרון של השתק (אף שלא מכנה אותו כך במפורש) כאשר הוא קובע כי המבקשת אינה יכולה לטעון לתוקפו של הסכם תשס"ד כאשר הדבר משרת אותה (לצורך הפנייה לבוררות), ובה בעת לטעון לחוסר תוקף של אותו הסכם בהזדמנויות אחרות (בטענה שהסכם תש"ע ביטל אותו או שהוא כלל לא נכנס לתוקף). התנהגות זו נחשבת כנוגדת את טענתה הנוכחית. * **תניית בוררות המפנה לבית דין רבני:** החידוש המרכזי בפסק הדין הוא ההכרה כי הפניה לבית הדין הרבני האזורי לצורך "דיון" או "בוררות" אינה תקפה עוד, וזאת לאור הלכת בג"ץ בעניין אמיר. בית המשפט קובע באופן חד משמעי כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לנהל הליכי בוררות, וגם הסכמת הצדדים אינה יכולה להעניק לו סמכות שאינה מוקנית לו על פי דין. קביעה זו משמעותית ביותר, שכן היא מבטלת תניות בוררות רבות שעשויות היו להתייחס בעבר לבתי דין רבניים. * **פרשנות תניית בוררות:** בית המשפט מעמיק בפרשנות סעיף הבוררות, ובוחן את ההקשר הרחב של ההסכם, את ההבחנות שבו, ואת פרשנות המונחים. ההבחנה בין "המוסדות" לבין "עמותת הגג" נוצלה כדי לטעון כי סעיף הבוררות לא חל על מערכת היחסים בין עמותת הגג (המשיבה) לבין עמותת בת (המבקשת). **החלטה סופית** בקשת רשות הערעור נדחתה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪. התביעה תשוב ותתברר בבית משפט השלום.