עת"מ 29883-07-11

תקציר

העותרים, ילדי מבקשי מקלט מדרום סודן, ביקשו להירשם לבתי ספר בתחומי עיריית אילת, כפי שעושים ילדיהם של אזרחים ישראלים, אך סורבו על בסיס גזעם, מוצאם ומעמדם ההורי, ובמקום זאת הופנו למסגרת חינוכית נפרדת מחוץ לגבולות העיר. העירייה ומשרד החינוך הצדיקו מדיניות זו בנימוק של פדגוגיה ושהייה זמנית של הילדים בישראל. עם זאת, בית המשפט מצא כי מרבית העותרים התגוררו בישראל מאז שנת 2007, וכי הטענות החינוכיות והתקציביות שהעלו המשיבים היו בלתי סבירות ובלתי מידתיות. מדיניות המשיבים של שירותי חינוך נפרדים לילדי מבקשי מקלט באילת נמצאה אפוא בלתי חוקית, אלא אם נעשתה בהסכמת הורי הילדים, תוך מתן אפשרות לכל ילד להשתלב במסגרות רגילות אם יחפוץ בכך. בית המשפט הורה למשיבים לקבל את בקשות העותרים להשתלבות במסגרות החינוך בעיר לשנת הלימודים הקרובה ופסק לעותרים הוצאות בסך 30,000 ₪. החלטה זו התקבלה לאור חוק לימוד חובה, חוק זכויות התלמיד, חוזרי מנכ"ל רלוונטיים והמשפט הבינלאומי, המבטיחים את הזכות לחינוך לכל ילד בישראל, ללא קשר למעמדו המשפטי. מדיניות ההפרדה של המשיבים נקבעה כפסולה, שכן אין להעניש את הילדים על החלטות הוריהם להגיע לישראל, ובית המשפט הדגיש את החובה לזכור את ההיסטוריה של ישראל כמדינת פליטים.