עמ"נ 436/01

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור על ההחלטה לסווג נכס כבנק לצורך הטלת ארנונה, לרבות שטח הנכס המשמש כארכיון אזורי. בפסק הדין נקבע כי שיעור הארנונה נקבע על פי שלושה קריטריונים: סוג הנכס, השימוש בו ומיקומו. בעוד השימוש בנכס הוא אחד הקריטריונים, יש לקחת בחשבון גם את סוג הנכס ומיקומו. פסק הדין דן בפסקי הדין השונים הנוגעים לסיווג נכסים וארנונה במקרים שונים, ומגיע למסקנה כי הארכיון הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות הבנקאית, ולכן אין לסווגו בנפרד משאר הנכס. שיקול הדעת הרחב הנתון לעירייה בקביעת אמות מידה לארנונה משמעותו כי התערבותו של בית המשפט מוגבלת, והנטל הוא על המערערת להוכיח כי אמות המידה שאומצו אינן סבירות. הערעור נדחה גם ביחס להוצאות הדיון שנפסק בוועדת הערר, והמערערת נדרשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪, כולל מע"מ, בצירוף הצמדה וריבית.