עפמ"ק 44952-06-20

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למחלוקת על סמכותה של עיריית ירושלים לאכוף עבירות חניה בתחנות אוטובוס באמצעות מצלמות נייחות. המערערת טענה כי לעירייה אין זכות חוקית להשתמש במצלמות כדי להטיל עליה קנס, ואילו המשיב טען כי השימוש במצלמות הוא אמצעי תקף לאכיפת תקנות התעבורה. לאחר בחינת החוקים הרלוונטיים, לרבות חוק עזר ירושלים ותקנות התעבורה, מצא בית המשפט כי לעירייה אכן סמכות לאכוף הפרות באמצעות מצלמות נייחות. בית המשפט התייחס לסעיף 27א1 לפקודת התעבורה, המסמיך רשויות מקומיות להשתמש במצלמות לצורך תיעוד עבירות תנועה וקבע כי סעיף זה מרחיב את סמכויות האכיפה של העירייה. כמו כן, בית המשפט ציטט החלטת בג"ץ וחוזר מנכ"ל משרד הפנים שתמכו בסמכות העירייה בעניין זה. עוד צוין, כי כל פגיעה בפרטיותו של המערער היא מינימלית ואינה מצדיקה פסילת ראיות. בית המשפט דחה את טענות המערערת בדבר שיקול דעתו של המפקח ופרשנות תקנות התעבורה, ומצא אותן חסרות שחר. מאחר שהמערערת עמדה על הערעור למרות פסיקות קודמות בנושא, פסק בית המשפט הוצאות למשיב. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, כאשר המערערת נדרשה לשלם למשיב 1,000 ₪ בתוך 30 יום.