ת"א 28000-12-16

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב בקשת הנתבעת להציג ראיות נוספות הסותרות את הערכת הנכות של המוסד לביטוח לאומי בעקבות תאונת עבודה. התובע בחר תחילה לקבוע נכות באמצעות מערכת בתי המשפט, אך תקלה טכנית הכרוכה בהגשת חוות דעת מומחה הובילה לכך שהתיק טופל על פי הוראת חוק אחרת – סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. סעיף זה מייעל את התהליך על ידי הכרה בקביעת הנכות של המכון, אלא אם כן חלים חריגים מסוימים. הנתבעת מבקשת לערער על הערכת הנכות האורתופדית של המכון. השופטת פותחת בביטול טענת הנתבע כי התובע פעל בחוסר תום לב, תוך ניסיון אסטרטגי "לזגזג" בין מסלולי קביעת נכות שונים. עוד קובע השופט כי אף אחד מהצדדים אינו יכול להשתמש בחוות דעת מומחה שהושגו במהלך ההליך המשפטי כדי לערער על הערכת המכון, כדי להימנע ממורכבויות פרוצדורליות ולשמור על תכליתו היעילה של סעיף 6ב. זאת משום שהתרת חוות דעת כאלה עלולה להוביל לתמרונים טקטיים ולהארכת הליכים. לגופה של הבקשה טוען הנתבע כי הוועדה הרפואית של המכון לא הייתה מודעת להיסטוריה הרפואית הרלוונטית של התובע בנוגע לכתפו השמאלית. השופט מכיר בכך שככל הנראה לוועדה לא הייתה גישה לרשומות הרפואיות הספציפיות שהזכיר הנאשם, אך מגיע למסקנה כי סביר להניח שרישומים אלה – משנת 2012 המתארים כאב זמני – לא השפיעו על החלטת הוועדה. השופט מדגיש כי קביעת הנכות מתבססת על תקנות המקצות אחוזים בהתאם להיקף הגבלת התנועה, והרשומות הרפואיות הנזכרות אינן מצדיקות אחוז גבוה יותר ממה שכבר קבעה הוועדה. עוד מציינת השופטת כי בקשת הנתבע מסתמכת על מסקנותיו של אורתופד מומחה, דבר שאינו קביל. השופט מחזק את ההחלטה בהפניה לפסקי דין קודמים הקובעים רף גבוה להתרת ראיות לסתור את קביעת המכון, ומחייב אותן להיות רלוונטיות ועשויות לשנות את התוצאה. השופט קובע כי במקרה זה, הראיות הנוספות אינן עומדות בקריטריונים אלה. לפיכך, הבקשה להצגת ראיות נוספות נדחית, כאשר השופט בוחר שלא להטיל הוצאות כלשהן על מי מהצדדים, בהתחשב במורכבות שהתעוררה במהלך ההליך.