ת"א 66492-04-25

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים ממנו, בלשון עברית ובאופן המתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי של פסק דין בת"א 66492-04-25 טהוליאין נ' כהן** **הקדמה:** פסק דין זה של בית המשפט המחוזי בירושלים עוסק בבקשה לדחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות. הדיון מתמקד בפרשנות והחלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, על נסיבות שבהן הליך קודם, אשר נועד לעצור את מרוץ ההתיישנות, בוטל בשל התנהלות פסולה של התובע. **רקע עובדתי:** הסכסוך בין התובע (רחמים טהוליאן) לנתבע (רפאל כהן) נסוב סביב הסכם שיתוף מ-2012 לרכישת בניין משותף. הסכם השיתוף כלל התחייבות של הנתבע לשפץ ולחזק את הבניין, ובתמורה הותר לו לבנות קומות נוספות. חלקו של התובע בדירה הוגדר, אך לטענתו, הוא קיבל שטח קטן יותר, חדר שהיה צמוד לדירתו נהרס, והחזקה בדירה נמסרה לו באיחור. סעיף משמעותי בפסק הדין נוגע להליכי בוררות קודמים. הסכם השיתוף כלל תניית בוררות. לאחר פטירת הבורר הראשון, מונה הרב ראובן חקשור כבורר חליף. ביולי 2017 חתם הבורר על פסק בוררות שחייב את הנתבע, בין היתר, במסירת הדירה, בתשלום דמי שימוש ופיצוי בגין ירידת ערך. הליכים משפטיים נפתחו לאישור וביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' דורות) ביטל את פסק הבוררות, וקבע כי הבורר נאלץ לחתום עליו בעל כורחו, תחת איומים מצד התובע או מי מטעמו, וכי פסק הבוררות הוכן מראש. **הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות:** הנתבע טוען כי התביעה הנוכחית, שהוגשה באפריל 2025, התיישנה, שכן היא מבוססת על הסכמים מ-2012, כלומר לפני כ-13 שנים. **טענת התובע בנוגע לסעיף 15 לחוק ההתיישנות:** התובע טוען כי תקופת ההתיישנות נעצרה בתקופה שבין הגשת התביעה לבורר (14.7.2016) לבין ביטול פסק הבוררות (18.12.2019), מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כי כאשר תובענה נדחית באופן שלא מונע הגשת תובענה חדשה, אין מנין התקופה שבין הגשת התובענה לדחייתה. התובע טוען כי אם יוחל סעיף 15, אזי לא חלפו 7 שנים במצטבר מתחילת מרוץ ההתיישנות (לפי טענתו, החל מ-1.6.2015 או 12.1.2016) ועד להגשת התביעה הנוכחית. **טענת הנתבע נגד תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות:** הנתבע טוען כי סעיף 15 אינו חל במקרה זה, שכן התובע נהג בחוסר תום לב, בתרמית, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, ובפרט, כפה על הבורר לחתום על פסק בוררות שהוכן מראש. לטענתו, התנהלות זו מונעת את תחולת הסעיף, מכוח הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". **דיון והכרעה של בית המשפט:** 1. **תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות – הבסיס העקרוני:** בית המשפט קובע כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל עקרונית גם על הליכי בוררות, בהתאם להגדרת "בית משפט" בחוק הכוללת גם בורר. השאלה המרכזית היא האם יש להחיל את הסעיף בנסיבות שבהן הליך הבוררות בוטל בשל התנהלות פסולה של התובע. 2. **פסיקה בנוגע לתחולת סעיף 15:** בית המשפט סוקר שתי גישות בפסיקה: * **הגישה המצמצמת:** אי תחולת סעיף 15 כאשר התובע התרשל בניהול תביעתו והיא נמחקה עקב טעמים התלויים בו. * **הגישה המרחיבה:** תחולת סעיף 15 גם במקרים של התרשלות, כל עוד אין מדובר בחוסר תום לב קיצוני או שימוש לרעה בהליכי משפט. בית המשפט מציין כי בתי המשפט נחלקו לגבי חומרת הפגם הדרוש לשלילת תחולת הסעיף, כאשר חלקם דורשים רשלנות חמורה ואחרים יסוד של חוסר תום לב וניצול לרעה. 3. **החידוש המשפטי והחלת הדברים על המקרה:** * **הלכה חדשה או הדגשת עיקרון קיים:** בית המשפט מדגיש כי שאלת תחולת סעיף 15 כאשר מחדלי התובע גרמו לסיום ההליך הקודם, טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. עם זאת, בית המשפט בענייננו נוקט עמדה חד משמעית. * **חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט:** בית המשפט קובע כי גם אם הוא ינקוט בגישה המצמצמת ביותר (שאינה מוכחת בפסיקה כהלכה מחייבת של העליון), הרי שבמקרה זה, **התנהלות התובע של תרמית, איומים וכפיית חתימה על הבורר, מהווה חוסר תום לב קיצוני ושימוש לרעה בוטה בהליכי משפט, המצדיקים את אי-תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.** * **משמעות התרמית:** בית המשפט קובע כי התובע ניצל באופן בוטה מצוקה שבה היה נתון הבורר, תוך "תרמית בוטה" ו"כפיה". למרות שאף אם האיום היה פחות עוצמתי ממה שהבורר חש, אין בכך כדי להפחית מחומרת המעשה. בית המשפט מדגיש כי "צד המתנהל באופן כה חמור, לא יכול להבנות מהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. כזאת לא יעשה במקומותינו". הדבר מהווה חיזוק משמעותי לעיקרון מידתיות הסעד ושל תום הלב בהליכים משפטיים, גם כאשר מדובר בטענת התיישנות. 4. **דחיית בקשת התיקון לכתב התביעה:** התובע ביקש, ככל שתביעתו תידחה, להרשות לו לתקן את כתב התביעה ולדון בעילה קניינית חדשה בדבר אי רישום הבית כבית משותף. בית המשפט דחה בקשה זו, תוך שהוא מפנה לעידן החדש של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, המצדיקות "בדיקה קפדנית יותר של בקשות לתיקון כתבי טענות", ו"יד קפוצה יותר של בית המשפט" בנושא זה. במיוחד, נוכח העובדה שבקשת התיקון נובעת מדחיית התביעה המקורית מטעמים של תרמית, איומים וכפיה, בית המשפט מצא כי אין הצדקה להתיר את התיקון. 5. **התוצאה:** בית המשפט דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. התובע חויב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת הנתבע. **חידושים משפטיים והדגשים:** * **הגבלת תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות:** פסק הדין מהווה קביעה משמעותית, אף אם לא הלכתית מחייבת של העליון, כי התנהלות המעלה כדי תרמית, איומים וכפיה, ושימוש לרעה בוטה בהליכי בוררות (שהם בגדר "בית משפט" לעניין חוק ההתיישנות), שוללת את תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. הדבר מחזק את החשיבות של תום לב בהליכים משפטיים, ומבטא את עמדת בית המשפט כי אין לאפשר לצד שפעל בחוסר תום לב קיצוני ליהנות מהגנה של חוק ההתיישנות. * **פרשנות "חוסר תום לב" ו"שימוש לרעה בהליכי משפט":** המקרה מחדד את הגבולות של התנהגות פסולה המצדיקה שלילת הגנות פרוצדורליות. ההתנהלות של כפיית חתימה על בורר, תוך ניצול מצוקה, הוגדרה כ"תרמית בוטה" ו"חמורה ביותר", ובית המשפט הביע את דעתו כי "כזאת לא יעשה במקומותינו", מה שמדגיש את החומרה המוסרית והמשפטית של המעשה. * **גישה מחמירה לבקשות תיקון כתב טענות:** פסק הדין ממחיש את הגישה החדשה, המחמירה יותר, של בתי המשפט בנוגע לבקשות תיקון כתבי טענות, כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. במיוחד, כאשר הבקשה נובעת מהתנהלות פסולה של התובע, בית המשפט מפעיל שיקול דעת מצמצם. **סיכום:** פסק דין זה מהווה דוגמה חשובה לאופן שבו בתי המשפט מפרשים ודנים בטענות התיישנות, ובפרט, לגבי יישום סעיף 15 לחוק ההתיישנות. הוא מדגיש כי הזכות המוגנת בסעיף זה אינה מוחלטת, וניתן לשלול אותה במקרים של התנהלות המעלה כדי חוסר תום לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט, כפי שאירע במקרה זה עם התנהלותו של התובע כלפי הבורר. כמו כן, פסק הדין משקף את הגישה המודרנית והמחמירה של בית המשפט בנוגע לבקשות לתיקון כתבי טענות.