ת"א 44750-01-18

תקציר

התובעת, שהייתה בעלת חלקת אדמה, טענה כי טעתה והונתה בכך שמכרה את כל חלקה לנתבע. לטענת התובעת, היא סבלה מדיכאון וחרדה שהשפיעו על יכולת קבלת ההחלטות שלה בעת המכירה. עם זאת, בית המשפט מצא כי למרות שהתובעת הייתה בדיכאון, היא עדיין יכלה לתפקד ולטפל בהליך ההפקעה, לרבות שכירת עורכי דין ושמאים, ובסופו של דבר, היא זו שקיבלה את ההחלטות. התובעת טענה כי קיים הבדל משמעותי בין זכויות הבנייה המוענקות על ידי תכנית ספציפית לבין תכנית מתאר החלה על אדמתה, וכי היא הוטעתה על ידי הנתבע לגבי זכויות אלה. אולם בית המשפט מצא כי גם על פי שמאי התובעת, ההבדל בזכויות הבנייה בין שתי התוכניות היה מזערי. עוד קבע בית המשפט כי למרות שהשמאי התובע היה מודע לתכנית המתאר, גם הוא, כמו שמאים אחרים המעורבים, לא ראה בה משמעות ובמקום זאת התמקד בתכנית הספציפית. לפיכך, לא הייתה כל הסתרה או מצג שווא מצד הנתבעת בנוגע לזכויות הבנייה. עוד קבע בית המשפט כי כל טעות מצד התובעת הייתה באשר לכדאיות העסקה, וזו אינה סיבה מוצדקת לביטול ההסכם. בנוסף, לא חלה על הנתבעת חובה לנהל משא ומתן בתום לב כפי שטענה התובעת, שכן הנתבעת לא הסתירה כל מידע אודות זכויות הבנייה, והתובעת בחרה שלא להעמיק בעניינים אלה בעצמה. ככלל, בית המשפט מצא כי ההסכם הושג לאחר משא ומתן ממושך, והתובע, המיוצג על ידי מומחים, היה מודע להשלכותיו. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין.