ע"א 4937/92

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור ובערעור שכנגד בעניין חברות וחובות כספיים בתוך אגודה שיתופית בכפר חיבת ציון. המקרה עסק בחברי אגודה שיתופית חקלאית, עם טענות שנויות במחלוקת לגבי חברות ואחריות לערבות כספית. המערערת, "אגרה חיבת ציון", חייבה את המשיבה מס' 1 בערבות להלוואה, אך היא טענה כי החברות וההתחייבויות הכספיות שבאו בעקבותיה מחייבות את הסכמתה המפורשת, שלא ניתנה. המשיבה מס' 2 הגישה תחילה בקשה לחברות אך בהמשך הכחישה את כוונתה להצטרף בטענה לטעות. הערכאה הנמוכה יותר קבעה שהם חברים, אך מצאה את החיוב הכספי פסול ללא הסכמה מפורשת. בערעור אישר בית המשפט העליון כי המשיב מס' 1 חדל מחברותו בטרם נוצרו החבויות. בית המשפט הדגיש כי חובות שיתוף פעולה תלויות בהסכמה מפורשת או בתקנון ברור המשקף הסכמה כזו, ודחה הסכמה מכללא כביכול ללא ראיות משכנעות. ללא הסכמה מפורשת, לא ניתן להטיל על החברים אחריות לחובות הקואופרטיב. בית המשפט סבר כי הניסיונות למתן תוקף לחיוב הכספי לאחר פסק הדין של בית המשפט קמא אינם תקינים, וקבע כי יש להשיב למשיב מס' 1. הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחו, והוטלו הוצאות על המערער.