ע"א 3250/02

תקציר

הערעור והערעור שכנגד בתיק זה נסובים סביב הסכם הלוואה שנחתם בין שתי חברות בבעלות בעלה של המערערת לבין המשיבה דיזל. הסכם ההלוואה, שכלל סעיף לפיו המערערת תמשכן את ביתה כבטוחה להלוואה, לא נפרע, מה שהוביל את דיזל לתבוע את המערערת על הסכום שלא הוסדר. בית המשפט המחוזי פסק לטובתה של דיזל, מה שהוביל לערעור של דיזל, שהוביל את בית המשפט העליון להחזיר את התיק לבירור לגבי הסכומים הנוספים שנטענו. בית המשפט המחוזי קבע אז כי יש להעניק לדיזל את הריבית המוסכמת, אך דחה טענות אחרות. שני הצדדים ערערו על פסק הדין השני. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של המערערת, בקובעו כי טענותיה בעניין הריבית אינן משכנעות, וכי אין ביכולתה להעלות טענות כנגד פסק הדין הראשון, שכן הן לא הועלו בערעור הקודם. עוד קבע בית המשפט כי המערערת שכנגד, דיזל, התייחסה בסיכומיה במשתמע לריבית ולפיצוי המוסכמים, ועל כן לא ניתן לראות בטענות אלה הזנחה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי חוק ההלוואות אינו חל במקרה זה, ובכך ערער את טענות המערערת כנגד הריבית. ככלל, דחה בית המשפט העליון הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, והורה למערערת לשלם את שכר טרחתו של דיזל.