רע"א 16620-10-24

תקציר

בפסק הדין מיום 26.11.2024 דחה מ"מ הנשיא יצחק עמית את הבקשה לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, בשל אי הצגת שאלה משפטית משמעותית החורגת מהאינטרסים הפרטיים של הצדדים המעורבים והיעדר צורך במניעת עיוות דין. הבקשה ערערה על הוראות החוק לפי סעיף 6ב, הקובע כי ראיות המתנגדות לנכות שנקבעה על פי חוק, לרבות אלה שנקבעו על ידי ועדות רפואיות של המועצה לביטוח לאומי (מל"ל), יתקבלו רק כאשר הן מוצדקות על ידי טעמים מיוחדים שתועדו על ידי בית המשפט. סעיף זה מתפרש באופן מצמצם בפסיקה, ומתיר ראיות סותרות רק בנסיבות חריגות כגון תרמית או תגליות עובדתיות מהותיות חדשות, כאמור בעת"א 8908/17 ותקדימים נוספים. בית המשפט שב והדגיש כי הגשת ראיות או חוות דעת של תת-מומחים רפואיים ספציפיים לוועדה נתונה לשיקול דעת, אלא אם כן הוצגה חוות דעת רפואית ספציפית על ידי הנפגע. שיקול דעת זה נתון לביקורת שיפוטית. בהחלטה הודגש כי בעוד שחוות דעת של מומחה רפואי כללי עשויה להסתפק, לבתי המשפט יש שיקול דעת במקרים חריגים להחליט אחרת, ולהבטיח שהחלטת הוועדה אינה מאפשרת מטבעה הצגת ראיות סותרות. בית המשפט הכיר בחוסר האיזון המובנה בסעיף 6ב, המעדיף נפגעים שיכולים לדרוש מומחים ספציפיים מהוועדה ולערער על קביעות המל"ל, בעוד שמבטחים יכולים לבקש רק להציג ראיות סותרות – הליך בעל נטל משמעותי. על אף חוסר שביעות הרצון מחוסר איזון זה, אין הוא מצדיק הצגת ראיות סותרות רק בשל חוסר האיזון עצמו, כפי שאושר בערעורים אזרחיים 7613/22 ו-2851/20. בכך אישר בית המשפט את רצון המחוקק הקיים כמפורט בסעיף 6ב, ודחה את הבקשה מבלי להטיל הוצאות, שכן לא התבקשה תגובה לבקשה.