ת"א 59002-09-19

תקציר

המחלוקת היא על הזכויות בחלקת קרקע בשכונת שועפאט בירושלים, אותה העביר לכאורה המנוח דיב עלואן עבד אלפתאח אל-משני לבנו, הנתבע מס' 1, אשר מכר זכויות אלה לתובע. הנתבעים 2 ו-3, שני בניו הנוספים של המנוח, טוענים כי המכירה לתובע פסולה וכי יש להם חלק במקרקעין. הם ביקשו לדחות את תביעת התובע לסעד הצהרתי, בטענה כי לבית המשפט אין סמכות מהותית וכי התביעה חוסה תחת עקרונות הפעולה וההשתק של בית המשפט, כמו גם על ידי חוק ההתיישנות והשיהוי. בית המשפט דחה את טענות הנתבעים וקבע כי אין לדחות את התביעה על הסף. בית המשפט קבע כי עקרונות הפעולה המשפטית וההשתק אינם חלים משום שהתנאים לבקשתם אינם מתקיימים במקרה זה. באופן ספציפי, המרכיבים העובדתיים והמשפטיים של החברות בהתדיינות הנוכחית ובהתדיינות הקודמת בבית המשפט לענייני משפחה אינם זהים; התובע לא היה צד להתדיינות הקודמת ואין לראות בו תחליף לנתבע מס' 1; והאינטרסים של התובע והנתבע מס' 1 אינם זהים. באשר לתקופת ההתיישנות והשיהוי, מצא בית המשפט כי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהתביעה הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות או כי יש לדחותה מחמת שיהוי מיותר. התובע טען כי נודע לו על טענות הנתבעים רק בשנת 2018, ובית המשפט ציין כי התביעה הוגשה בספטמבר 2019. גרסאות הנתבעים מתי נודע לתובע על טענותיהם שונות, ובית המשפט עדיין אינו יכול להכריע באופן סופי בסוגיה. בית המשפט התייחס גם לאפשרות למנות מומחה בהוראת בית המשפט לבדיקת אמיתות מסמכים שאמיתותם שנויה במחלוקת בין הצדדים, והורה לצדדים להגיש רשימה של מסמכים שלדעתם יש לבחון. בסיכומו של דבר, הבקשה לדחות את התביעה על הסף, והנתבעים 2 ו-3 חויבו לשלם לתובע את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין.