ע"פ 190/82

תקציר

בפרשה המדוברת הואשם קצין משטרה בכיר לשעבר במתן עדות שקר בנוגע לנוכחותו בשחזור רצח. בית המשפט העליון בחן מחדש את גזר הדין לאחר שהקצין ערער על הרשעתו בבית המשפט המחוזי. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם הקצין, מרכוס, היה נוכח במהלך השחזור כאשר העיד בתחילה כי אינו נוכח. המשפט כלל סתירות רבות בעדויות העדים. יש לציין כי עד התביעה המרכזי, נבות, טען לנוכחותו של מרכוס, אך העיד בעבר אחרת, מה שהעלה ספקות לגבי אמינותו. לנבות הוצעה חסינות להעיד, מה שסיבך עוד יותר את משקלה של עדותו, שכן הדבר מציב לא פעם את העדים תחת לחץ נפשי לעמוד בציפיות. למרות גורמים אלה, בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו במידה רבה על עדותו של נבות, שנתמכה בעד נוסף, שגרסתו הסתמכה במידה רבה על זיכרונו של נבות. על החלטה זו ערערו מאחר שהרשעה בעדות שקר מחייבת יותר מעדות של עד אחד; סיוע או אימות ראיות הוא בדרך כלל הכרחי. לעומת זאת, ההגנה של מרכוס כללה עדים רבים שהעידו על אי נוכחותו בשחזור, וטענו כי לא הייתה סיבה שמרקוס ישקר בנוגע לכך. בית המשפט העליון מצא כי החלטת בית המשפט המחוזי נעדרת תשתית ראייתית מספקת ונימק כי נרטיב ההגנה סביר יותר. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט העליון את ההרשעה, והדגיש את טעויות ההערכה הקריטיות של בית המשפט המחוזי בהערכת מהימנות העדים ואת היעדר הראיות המאששות הדרושות לעדות שקר. פסק הדין מרחיב פרשנות רחבה יותר על הביקורת השיפוטית, מדגיש כיצד גורמים רגשיים וסובייקטיביים עשויים להשפיע שלא במתכוון על קביעות משפטיות, מדגיש את הצורך בהקפדה על אמות מידה ראייתיות, והערכה מקיפה בחיפוש אחר האמת המשפטית.