בג"צ 1618/97

תקציר

במקרה זה, משנת 1997, ערער העותר על דרישת תשלום בגין קנסות חניה רבים שהוציאה עיריית תל אביב-יפו, בטענה כי תקופת ההתיישנות מייתרת את מרבית הקנסות. בתחילה, עבירות אלה סווגו כעבירות עם תקופת התיישנות של עשר שנים. עם זאת, תיקון לחוק סיווג מחדש עבירות אלה כ"חטאים" פחותים, וצמצם את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים. העותר טען כי חוק חדש זה צריך לחול רטרואקטיבית על הקנסות הקודמים שלו, ולהפוך אותם לבטלים. בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם החוק חל רטרואקטיבית, כאשר הרוב פסק לטובת העותר, וקבע כי תקופת ההתיישנות המקוצרת אכן צריכה לחול, תוך הדגשת הכוונה להקל בעונשים ולאפשר תחולה מקלה יותר של החוק. מנגד, דעת מיעוט התנגדה לתחולה הרטרואקטיבית, וטענה כי היא עלולה לפגוע באמון הציבור וברשויות אכיפת החוק על ידי תגמול מי שמשתמט מעונש. למרות דעות שונות אלה, קבע הרוב כי חלה תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, המקנה לעותר הקלה מהקנסות שקדמו לסיווג מחדש. פסק הדין הדגיש את האיזון השיפוטי בין כוונת המחוקק, הגינות הפרט ואינטרסים חברתיים רחבים יותר.