ע"א 2420/01

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב תביעת נזקי גוף שהגיש שכטר פייבל ז"ל, שעבד במפעל של המערערת בשנים 1965-1990. מר פייבל טען כי נחשף לאסבסט ולאבק אסבסט במהלך עבודתו, מה שגרם לו לפתח סרטן ריאות מזותליומה. המשיב, יורשיו של מר פייבל, ביקשו להטיל על המערער אחריות בגין רשלנות, הפרת חובה חקוקה, תקיפה ומטרד לציבור. בית משפט קמא, בפסק דינה של השופטת למלסטריך-לטר, פסק לטובת המשיב והורה למערערת לשלם פיצויים בסך 158,000 ₪, מתוכם 150,000 ₪ בגין כאב וסבל. שני הצדדים ערערו לערכאה גבוהה יותר. המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא בהטלת אחריות וכי את הראיות שהוצגו היה צריך לפרש אחרת. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי יש לקיים את ממצאיו של בית משפט קמא. ערכאת הערעור, לאחר ניתוח מפורט של חומר הראיות והוראות החוק, הסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא במרבית הסעיפים. בית המשפט הדגיש כי הוא ממעט להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, אשר נהנה מיתרון שמיעת העדים ושמירה על מהימנותם. עם זאת, ערכאת הערעור רשאית להתערב כאשר מסקנותיו של בית משפט קמא אינן מתיישבות עם ההיקש ההגיוני מהראיות שהוצגו, או כאשר עקרונות משפטיים מיושמים באופן שגוי. ערכאת הערעור הסכימה עם פרשנותו של בית משפט קמא לתצהירים שהוגשו ושקלה אותם כראוי, לרבות תצהירו של המנוח. בית המשפט הצטרף גם לקביעתו של בית משפט קמא כי חלה על המערערת חובת זהירות כלפי מר פייבל, הן ברמה הרעיונית והן ברמה הקונקרטית. חובה זו נבעה מיחסי עובד-מעביד וחייבה את המערערת לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת פגיעה במר פייבל. זאת ועוד, אישר בית המשפט קמא את החלטת בית משפט קמא להעביר את נטל ההוכחה למערערת לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שעניינו רשלנות בדבר מסוכן. המערערת, כנתבעת, נדרשה להראות כי לא הייתה רשלנות ביחס לאבק האסבסט אליו נחשף מר פייבל. בית המשפט מצא כי המערערת לא עמדה בנטל זה. אשר להפרת חובת הזהירות, הסכימה ערכאת הערעור עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערער אכן הפר חובה זו. המערערת לא הציגה כל ראיה המוכיחה כי עמדה בתקני הבטיחות או נקטה אמצעי זהירות מתאימים כדי להגן על עובדיה מפני אבק אסבסט. בית המשפט בחן אף הוא את סוגיית הקשר הסיבתי והסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי רשלנותו של המערער הגבירה את הסיכון שמר פייבל יחלה במזותליומה. לפיכך, לא הצליחה המערערת להפריך את הקשר הסיבתי בין רשלנותה לבין מחלתו של מר פייבל. ערכאת הערעור דחתה את טענתו הפרוצדורלית של המערער בדבר זהות היורשים ויריבותם, בהתחשב בכך שלא השפיעה לגופו של עניין. בית המשפט פסק גם על הסכומים שנפסקו עבור הוצאות שונות וכאב וסבל, והפחית מעט את הפיצוי בגין כאב וסבל ל-70,000 ₪. לבסוף, הסכים בית המשפט עם החלטת בית משפט קמא שלא לקזז מהפיצויים שנפסקו למשיב קצבאות כלשהן של המוסד לביטוח לאומי. ערעורו של המערער התקבל בחלקו, וסכום הפיצוי בגין כאב וסבל הופחת. יתר פסק דינו של בית משפט קמא, לרבות שכר טרחת עורך דין והוצאות מומחים, נותר ללא שינוי.