גמ"ר 10531-12-20

תקציר

השופט דן במסגרת המשפטית של המקרה, לרבות סעיפים רלוונטיים בחוק העונשין ופקודת התעבורה החלים על האישום של גרימת מוות ברשלנות בעת שימוש ברכב, ובהגדרת הרשלנות בחוק העונשין. הם מתייחסים גם לפסקי דין קודמים שקבעו את התקדים למקרה הנוכחי, והגדירו את היסודות שעל התביעה להוכיח מעבר לספק סביר, כגון קיומה של רשלנות, תוצאה קטלנית וקשר סיבתי בין המעשה לבין המוות. לאחר מכן מתייחס השופט למחלוקות העובדתיות הנוגעות למיקום האופניים, שדה הראייה העומד לרשות הנתבע וסיבת התאונה. מסקנתם היא כי התאונה אירעה בנתיב נסיעתו של הנאשם וכי המנוח נסע באלכסון על פני הנתיב. באשר לשדה הראייה, השופט מקבל את הערכתו של הנאשם עצמו כי שדה הראייה היה פתוח ודוחה את הטענה כי כלי רכב אחרים או תשתיות אחרות חסמו את שדה הראייה של הנאשם. הם מוצאים את הנאשם התרשל בכך שלא הבחין ברוכב האופניים מוקדם יותר ונקט באמצעי מניעה, למרות שהיה לו שדה ראייה פתוח. השופט מתייחס גם לטענות הנוגעות לכשלי חקירה, כגון חוסר הדיוק בקביעת נקודת ההשפעה המדויקת, ומגיע למסקנה כי כשלים אלה אינם שוללים מהנאשם משפט הוגן או פוגעים בהגנתו. בסופו של דבר הם קובעים כי התביעה סיפקה די ראיות כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר ולהרשיע אותו באישומים נגדו.