המ"ש 544-06-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים, כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטה: **החלטה:** בית משפט השלום לתעבורה בעכו, השופטת יונת הברפלד-אברהם, דחה בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח תעבורה. **עובדות רלוונטיות:** * המבקש, אבראהים דיאב, קיבל דו"ח תעבורה. * המבקש טען כי הגיש בקשה להישפט אך לא קיבל זימון לדיון. * המבקש העלה כשלים לכאוריים בדו"ח, וטען כי הרשעתו תגרום לו לעיוות דין, לרבות השתת נקודות, בדיקות במכון רפואי, פסילת רישיון, ומבחנים תיאורטי ומעשי. * המשיבה (מדינת ישראל ומשטרת ישראל) טענה כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן המבקש שילם את הודעת תשלום הקנס ביום 26.1.25, ולכן נחשב כמי שהודה באשמה ונשא בעונשו. לטענתה, מטרת הבקשה היא התחמקות משיטת הניקוד. * הדו"ח הוא מיום 27.10.24. * הקנס שולם ביום 26.1.25. * הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה ביום 2.6.26. **עקרונות משפטיים ודיון:** 1. **תשלום הקנס כהודאה באשמה:** * העיקרון המרכזי העולה מההחלטה הוא כי תשלום קנס בגין דו"ח תעבורה מהווה, ככלל, הודאה באשמה ונשיאת עונש, בהתאם לפסיקה (רע"פ 2342/21 ענאיה שדיד נ' מדינת ישראל, רע"פ 641/19 אייל מילר נ' מדינת ישראל). * כתוצאה מכך, הגשת בקשה להארכת מועד להישפט לאחר תשלום הקנס הינה פעולה חריגה, אשר תיענה רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות ביותר, כפי שקבעו בתי המשפט המחוזיים (עפ"ת (מחוזי חיפה) 17433-12-18 קרן מרקו, עפת (מחוזי חיפה) 58377-05-20 אלישע, ועוד). 2. **הארכת מועד להישפט – נטל ההוכחה והסיבות המצדיקות:** * בית המשפט ייעתר לבקשה להארכת מועד להישפט רק אם קיימת "סיבה מוצדקת" או "נימוק המצדיק את הגשת הבקשה באיחור", או כאשר דחיית הבקשה עלולה לגרום ל"עיוות דין" (רע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ). * נטל ההוכחה להוכיח קיומן של סיבות כאמור מוטל על המבקש. המבקש נכשל בהוכחת טענותיו כי לא יכול היה להגיש את הבקשה במועד מסיבות שלא היו תלויות בו. 3. **שיהוי קיצוני כעילה לדחיית הבקשה:** * ההחלטה מדגישה את חשיבות העמידה בלוחות זמנים בהליכי תעבורה, שכן המחוקק ייחס לכך משקל ניכר (סעיף 7 להחלטה). * במקרה זה, חל שיהוי משמעותי וקיצוני בהגשת הבקשה. הדו"ח הוא מיום 27.10.24, הקנס שולם ב-26.1.25, והבקשה הוגשה רק ב-2.6.26. כלומר, חלפו מעל שנה וחצי ממועד ביצוע העבירה, מעל שנה ושלושה חודשים ממועד תשלום הקנס (שהוא המועד האחרון להגשת בקשה להישפט או תשלום), ושנה וחמישה חודשים מאז תשלום הקנס ועד הגשת הבקשה. * שיהוי זה, כשלעצמו, מהווה עילה לדחיית הבקשה, בהתאם לפסיקה המדגישה כי שיהוי יכול להביא לדחיית בקשה להארכת מועד (עפ"ת (מחוזי י-ם) 42038-10-18 שאנון רחל נוסן, והאסמכתאות שם). בית המשפט העליון אף ראה בשיהוי של 5-6 חודשים עילה לדחיית בקשה. 4. **עיוות דין – דרישות מוכּרחית:** * טענת המבקש כי הרשעתו תגרום לו לעיוות דין אינה די בה כדי להקים עילה לבטל את ההליך או להאריך מועד. * על הטוען לעיוות דין מוטל נטל כבד להצביע על קיומה של ראיה בעלת פוטנציאל להביא לשינוי תוצאת המשפט (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם). * המבקש לא הציג כל ראיה כזו. טענותיו בדבר כשלים בדו"ח, המבוססות על גרסת השוטר מול גרסתו, אינן מצדיקות קבלת הבקשה בשלב מאוחר זה. * יתרה מכך, בית המשפט מצא כי המבקש עצמו ציין בדו"ח כי לא שם לב לרמזור משום שהסתכל עליו, מה שעשוי להיחשב כ"ראשית הודאה". 5. **התחמקות משיטת הניקוד – תכלית הבקשה:** * ההחלטה מצביעה על סבירות גבוהה כי התכלית האמיתית של הבקשה היא התחמקות מהשלכות שיטת הניקוד, הכוללות פסילת רישיון, ולא טיעון כנה לגבי מהימנות הדו"ח. * הפסיקה מכירה בכך שבמקרים בהם נראה כי פניית המבקש לבית המשפט באה רק "משחרב הפסילה הונפה מעל ראשו", אין להצדיק הליך שיפוטי נוסף (רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל). **חידושים משפטיים או דגשים בפסיקה:** * **חיזוק הדרישה לעמידה בלוחות זמנים:** ההחלטה מדגישה מחדש את החשיבות המרבית של עמידה בלוחות זמנים בהליכי תעבורה, תוך הפניה לפסיקת בית המשפט העליון. שיהוי קיצוני, כפי שנצפה במקרה זה, הוא עילה מספקת לדחיית בקשה להארכת מועד, גם ללא בחינת מהות הטענות לגבי הדו"ח עצמו. * **הצגת רף גבוה להוכחת עיוות דין לאחר תשלום הקנס:** ההחלטה מאשרת כי לאחר תשלום הקנס, המהווה הודאה באשמה, הסטנדרט להוכחת עיוות דין כדי להצדיק פתיחת הליך מחדש הוא גבוה במיוחד, ואינו מסתפק בטענות כלליות על כשלים בדו"ח. * **היבט התכלית הבקשה:** בית המשפט אינו מתעלם מהתכלית האפשרית העומדת מאחורי הבקשה, ומוכן לדחות אותה אם נראה כי היא נובעת מרצון להתחמק מתוצאות אכיפה (שיטת הניקוד) ולא מטענה כנה ומוצדקת. **לסיכום,** בית המשפט דחה את הבקשה לאור השילוב של מספר גורמים: המבקש שילם את הקנס, מה שמונע, ככלל, את זכותו להישפט; חל שיהוי קיצוני ובלתי מוסבר בהגשת הבקשה; המבקש לא עמד בנטל להוכיח סיבה מוצדקת לאיחור או עיוות דין; וכן, נראה כי התכלית האמיתית של הבקשה היא התחמקות מהשלכות הניקוד.