ת"א 4648-08-20

תקציר

התיק נסוב סביב זכות דיירות מוגנת בחנות שהתובע רכש מהבעלים הקודמים, האחים מר-חיים. החנות אוכלסה על ידי שני נתבעים שטענו למעמד של דייר מוגן. התובעת ביקשה לפנות את הנתבעים, אך האחרונים טענו כי יש להם זכויות שכירות מוגנות, מה שהעביר את נטל ההוכחה אל התובע. המחלוקת העיקרית הייתה האם הסכם הדיירות המוגנת שנחתם בשנת 1973 הוא אמיתי, שכן העותק המקורי אבד. הנאשמים ועדי ידיהם העידו על חתימת ההסכם ותשלום דמי מפתח, אך בעדויותיהם היו סתירות לגבי זהות החותמים. בית המשפט התקשה לבסס זכות דיירות מוגנת רק על סמך זיכרונותיהם של העדים מאירועים שהתרחשו לפני למעלה מ-50 שנה. עם זאת, בית המשפט קיבל את הטענה כי סביר להניח שהנתבעים היו שותפים בחנות מאז שנות ה-80, אם לא קודם לכן, בהתבסס על מסמכים הקשורים לחשבונות בנק, רישומי מע"מ והצהרות הון, וכן על עדותו של הבעלים הקודם, עמוס מר-חיים. בית המשפט בחן גם האם הנתבע, שהיה רשום כעובד העסק בין השנים 1995-2012, ויתר על זכות הדיירות המוגנת שלו בכך שהפך לשכיר. נמצא כי רישומו כעובד עשוי היה להיות פיקטיבי, או שהוא היה בו זמנית עובד ושותף. מכל מקום, הבעלים, מר מר-חיים, לא ראה בכך "נטישה" של זכות הדיירות המוגנת. לבסוף, קבע בית המשפט כי הנתבע שהיה רשום כשוכר עיקרי לא הפר את הסכם השכירות בכך שצירף את אחיו כשותף, כפי שהבעלים ידעו על השותפות והסכימו לה. התובעת, שרכשה את החנות בידיעה שהיא תפוסה, לא יכלה לפנות את הנתבעים. לפיכך, דחה בית המשפט את תביעתה של התובעת והורה לה לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבעים.