רע"פ 257/12

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של תיק משפטי מורכב בו מעורבים שלושה נתבעים: בעל ההיתר, אדריכל ומהנדס שלד. התיק נסוב סביב חריגות בנייה מההיתר המקורי, לרבות רצפת בטון בלתי חוקית במרתף ושינויים ב"חצר אנגלית". בית משפט השלום הרשיע את בעל ההיתר, בעוד האדריכל והמהנדס היו האחראים העיקריים להבטחת התאמת הבנייה לתוכניות. בית המשפט דחה את טענותיהם בדבר היותן של החריגות חלק מהליך הבנייה וקבע כי חוסר מודעותם להפרות אינו פוטר אותם מאחריות. הן האדריכל והן המהנדס נידונו לקנס של 15,000 ₪ ונדרשו לחתום על התחייבות של 12,000 ₪ שלא לחזור על העבירה. הם ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת ההפרות וכי יש להגן עליהם מכוח סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה. בית המשפט המחוזי קיבל את ממצאי בית משפט השלום ואישר את פסק הדין, תוך הדגשת אחריותם של אדריכלים ומהנדסים במקרים כאלה. עם זאת, היא הפחיתה את הקנסות ל-5,000 שקל לאדריכל ול-3,000 שקל למהנדס, בהתחשב בהסדר הטיעון של בעל ההיתר. בקשת רשות הערעור של המהנדס לערכאה גבוהה יותר מעלה את סוגיית אמצעי הזהירות הנדרשים ממהנדסים וטוענת כי ההפרות אירעו לאחר סיום בניית השלד. המשיב טוען כי הבקשה אינה מציגה כל סוגיה ציבורית חדשה ודינה להידחות. בית המשפט דוחה את הבקשה ומסכים עם המשיב כי המבקש לא מילא את חובתו החוקית למנוע עבירות בניה וכי טענותיו הנוספות, לרבות היעדר שימוע, היו צריכות להיות מוצגות בשלב מוקדם יותר של ההליך המשפטי. פסק הדין מדגיש את חשיבות מיצוי הדין עם המעורבים בפרויקטים של בנייה ואת עילות הערעור המצומצמות.