בש"פ 199/21

תקציר

פסק הדין דן בבקשה לחשיפת ראיות הקשורות לתיק פלילי נגד העותר, המואשם בהברחת סמים. הראיה הנדונה היא הודעותיו של העותר עצמו במשטרה, שחלקים מהן נחשבים חסויים על ידי המדינה בשל פגיעה אפשרית בביטחון המדינה. בית המשפט מכיר בחריגותו של המקרה, שכן החומר החסוי ידוע לעותר, מה שבדרך כלל אינו המקרה. היא גם מדגישה את המורכבות הנובעת מהטלת החיסיון על הודעותיו של הנאשם עצמו. השופטים בוחנים את הוראות סעיף 44 לפקודת הראיות, המאפשר לבית המשפט לאזן בין הצורך בחיסיון לבין הצורך בצדק, ומגיעים למסקנה כי העובדה שהאמירות הן של הנאשם עצמו אינה שוללת אוטומטית את היותן חסויות. לאחר עיון בחומר החסוי, מוצא בית המשפט כי אין בו ראיות חיוניות או אף מועילות להגנתו של העותר. לפיכך, בקשת הגילוי נדחית, תוך התוויית נוהל לטיפול במחלוקות פוטנציאליות במהלך עדותו של העותר בנוגע לפרטים חסויים. פסק הדין מדגיש את נדירותם של מקרים כאלה ואת הצורך בזהירות יתרה באיזון האינטרסים המעורבים. השופט עמית, שכתב את פסק הדין, מצטרף לשופטים אלרון ושטיין בדחיית העתירה.