ב"ל 22732-02-20

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לקצבת זקנה מיוחדת בין התובע לבין הנתבע. התובע טען כי הנתבע, שניהל את הפנסיה, היה צריך לשלם למנוח, לבן זוגו של התובע, את הפנסיה החל מאוגוסט 2006 ללא צורך בבקשה חדשה, למרות שתשלום הפנסיה הופסק בשנת 2001. בית המשפט פסק לטובת הנתבע, והסביר כי קיימת חובה כללית על הנתבע ליידע את הציבור על זכאות אפשרית להטבות. עם זאת, אי יידוע אדם מסוים אינו מהווה זכאות לגמלה ללא טופס תביעה שהוגש כראוי. הוצגו פסקי דין רבים בעבר שחיזקו חובה זו להגיש תביעה ואת ההשלכות של אי ביצוע כן. הנאשם גם יזם קשר עם המנוח בנוגע להטבות פוטנציאליות בהגיעו לגיל 65 ו-70, ומילא את חובת החניכה שלהם. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי טענת התובעת כי נתוני ההכנסות של בני הזוג היו זמינים לנתבעת לצורך הערכה אינה מהווה עילה מספקת לאי הגשת תביעה חדשה. הצורך בהגשת תביעה עדכנית ומדויקת הוא חיוני, במיוחד כאשר הגמלה תלויה בהכנסה. לפיכך, המנוח נדרש להגיש תביעה חדשה בשנת 2006 כאשר התובע הגיע לגיל 65 על מנת לבחון מחדש את זכאותו. בנוסף, קבע בית המשפט כי ידיעתה של התובעת על הפסקת הגמלה המיוחדת בשנת 2001, כפי שהעידה התובעת, שוללת כל טענה כי הנתבעת לא הודיעה להם. התובעת גם לא הגישה תביעות חדשות עד שנת 2019, דבר התומך עוד יותר בדחיית תביעות התשלום הרטרואקטיבי. בסופו של דבר, החליטה השופטת לדחות את התביעה לגופה, תוך שהיא מדגישה כי התובעת לא עמדה בדרישות לפי סעיף 308 לחוק בשל היעדר זכאות רטרואקטיבית מבוססת. פסק הדין ניתן לטובת הנתבעת, והתביעה נדחתה, ללא צו להוצאות בשל היותה תביעת ביטוח לאומי.