ע"א 1513/99

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם יש לקבע את סכום החוב של המערער ואשתו לבנק, בהתבסס על ערבותם הבלתי מוגבלת להלוואת בנם לפני התיקון לחוק הערבות, התשנ"ב-1992. המערער, שהיה בעל חנות משותפת עם בנו, ואשתו חתמו על ערבות תמידית ובלתי מוגבלת להבטחת חובותיו של הבן. בית המשפט בחן את תחולתה של הוראת המעבר בסעיף 5(ד) לתיקון משנת 1992, המגבילה את אחריותו של "ערב יחיד". בית המשפט המחוזי דחה בעבר את תביעתם נגד תוקפן ואכיפתן של איגרות החוב והמשכנתאות שלהם, בקובעו כי הן אינן נכנסות להגדרת "ערב יחיד" משום שהמערער הוא שותפו העסקי של הבן, ובכך הוציא אותו מקטגוריה זו. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי האישה אכן זכאית להיות "ערבה יחידה" על פי הוראת המעבר, כלומר יש להגביל את אחריותה לתנאים ספציפיים שנקבעו. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור באופן חלקי, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את חבות החוב המדויקת של האישה, תוך שמירה על המסקנה הקודמת בדבר אי זכאותו של המערער כ"ערב יחיד" בשל מעורבותו העסקית. החלטה זו מדגישה את הפרשנויות המגוונות של דיני הערבות ואת חשיבות הבנת הסיווגים והתיקונים המשפטיים המשפיעים על התחייבויות הערבים.