ב"ש 4196/05

תקציר

פסק הדין דן בסמכותם של בתי המשפט בישראל לדון בחקירה פלילית ובחיסיון עורך דין-לקוח. ראשיתו בהצגת המקרה הנדון, שהוא בקשת המבקש (המאשימה) לקבוע את אי תחולתו של חיסיון עורך דין-לקוח על מנת לקדם חקירה בעבירה פלילית. הבקשה נועדה לחייב את המשיב מס' 2, שהוא פרקליטו לשעבר של המשיב מס' 1, להשיב על שאלות הנוגעות לעבירה מבלי להפעיל חיסיון עורך דין-לקוח. חלקו הראשון של פסק הדין דן בסוגיה השיפוטית, וטוען כי הבקשה צריכה להידון בבית משפט השלום, העוסק בהליכי חקירה, ולא בבית המשפט המחוזי. היא מדגישה כי הגשת כתב אישום בתיק קשור אינה משנה את מקור הסמכות לענייני חקירה. עם זאת, בשל נסיבותיו הספציפיות של המקרה, כאשר הבקשה הוגשה תחילה לבית משפט השלום ולאחר מכן הועברה מנהלית, פסק הדין קובע כי בית המשפט הנוכחי רכש סמכות. חלקו השני של פסק הדין עוסק בסמכותו של בית המשפט להורות על אי תחולת חיסיון עורך דין-לקוח בשלב החקירה הפלילית. היא מכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט, הנגזרת מתפקידו בעשיית צדק, לקבוע הליכים שאינם קבועים בחוק, במיוחד בעניינים פליליים. פסק הדין מבחין בין הכרעה בדבר אי תחולת החיסיון לבין הסרתו, וטוען כי הראשונה יכולה להיעשות בשלב החקירה. היא מדגישה את האינטרס הציבורי לאפשר חקירות אמת ואת חוסר התוחלת שבמניעת הרשות החוקרת מלנהל חקירה על בסיס טענת סודיות מופרכת. פסק הדין דן גם בטיבו של סעיף 52 לפקודת הראיות, וטוען כי הוא אינו יוצר הסדר שלילי אלא עוסק בסמכותו של בית המשפט להורות על גילוי ראיות חסויות לאחר שנקבע חיסיון. לפיכך, לבית המשפט נתונה הסמכות לבחון את תחולת החיסיון בשלב החקירה, שכן קיים פער חקיקתי בעניין זה. לבסוף, פסק הדין מתייחס בקצרה לקשיים פרוצדורליים ומהותיים הכרוכים בבקשות מסוג זה, לרבות השפעתה המחייבת של ההחלטה וחוסר הסימטריה בין הצדדים, ומגיע למסקנה כי אין בהם כדי לשלול את האפשרות להכריע בדבר אי תחולת חיסיון עורך דין-לקוח בשלב החקירה. היא מדגישה כי לגופה של ההחלטה יש לדון בדיון נפרד.