ת"א 23189-06-15

תקציר

התובעת, שניסתה לפתח פרויקט פינוי בינוי לבניין הדירות של הנתבעים, לא הצליחה לשכנע את בית המשפט כי הנתבעים הפרו הסכם מחייב או פעלו בחוסר תום לב. טענתה העיקרית של התובעת הייתה כי במאי 2014 התקיים הסכם מחייב בו הסכימו כל הנתבעים על העקרונות וכי הם הפרו אותו. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענות התובע אינן מבוססות וכי לא היה הסכם כזה. עוד טענה התובעת כי מסמך א', שהיה בקשה מסוף שנת 2011 בה ביקשו הדיירים לחתום, מהווה הסכם עקרוני לפיו התובעת תפעל כיזמית. אולם בית המשפט קבע כי מסמך זה אינו מחייב וכי התובעת לא ראתה בו ככזה, כפי שעולה מהתנהלותה שלה. כמו כן, נדחו גם טענות התובעת בדבר חוסר תום לב. בית המשפט מצא כי הנתבעים פעלו מתוך כוונה לבחון את האפשרות להתקדם עם הפרויקט וכי לא היה מצג שווא או הבטחה. עוד טענה התובעת כי הנתבעים ניצלו את מעשיה לקידום הפרויקט באמצעות צד שלישי ו"גנבו" ממנה את הפרויקט, שגם אותו דחה בית המשפט מחוסר ראיות. טענות נוספות של התובעת בדבר אובדן הזדמנויות והוצאת אדמתה שלא כדין מתחום התכנית נדחו אף הן בשל היותן חסרות בסיס וחורגות מתחום התביעה. השופטת דנה גם בבקשת התובע לפיצוי ומצאה כי טענות התובע, לרבות אובדן הרווחים וההוצאות שנגרמו במהלך המשא ומתן, היו מוגזמות וחסרות תימוכין. לפיכך דחתה השופטת את התביעה כולה והורתה לתובע לכסות את הוצאות הנתבעים ושכר טרחת עורך דינם, בסך כולל של 200,000 ₪ לקבוצת הנתבעים המיוצגים יחד, 50,000 ₪ למזרחי (הנתבע מס' 1) ושכר טרחתו, 50,000 ₪ לפסטרנק (נאשמים 72 ו-155) ושכר טרחתם, 15,000 ₪ לנתבעים 81 ו-82. ו-3,000 ₪ כל אחד לנאשמים 99 ו-154.