ע"פ 244/73

תקציר

בפסק הדין משנת 1974 בעניין תאונת דרכים, התייחס בית המשפט העליון לסוגיות של סיכון כפול ולפרשנות חוק סדר הדין הפלילי. המערער הורשע תחילה בנהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ואילו האישום של נהיגה במהירות מופרזת לפי תקנה 54(א)(2) בוטל בהסכם. ללא ידיעת התובעת, נפגעת התאונה מתה מפצעיה, מה שהוביל לאישום חדש של גרימת מוות בפזיזות לפי סעיף 218 לחוק העונשין. בית משפט השלום קיבל את טענת ההגנה של המערער "כבר נשפטתי", וביטל את כתב האישום, אך זו בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי והובילה לערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט אישר מחדש את העיקרון לפיו לא ניתן להעמיד אדם לדין פעמיים על אותו מעשה, אלא אם כן נסיבות חדשות, כמו מוות, מצדיקות זאת. בית המשפט העליון יישם את הלכת נכט כדי לנתח האם מדובר באותו "מעשה", וקבע כי היסודות העובדתיים של נהיגה בחוסר זהירות שונים מהאישום החדש של גרימת מוות בשל פזיזות. בנוסף, בית המשפט לא שוכנע לשנות פרשנויות ארוכות שנים בדבר סיכון כפול, למרות ניסוחים שונים בחוקים מאוחרים יותר. עוד הודגש בהחלטה כי לא ניכר שימוש לרעה פרוצדורלי מצד התביעה, שכן הם לא היו מודעים למוות במהלך המשפט הראשוני. הערעור נדחה, תוך שהוא קובע כי ניתן להעמיד את המערער לדין חוזר בגין גרימת מוות ומדגיש את תפקידה של הרשות השופטת במניעת ניצול אפשרי לרעה של כוח על ידי התביעה.